אחת אפס לאבו מאזן / גל ברגר

לא צריך גם להגזים. זה לא ביקור סאדאת. המילה שלום אמנם עדיין מילה גסה באזורנו, אבל העולם הערבי כבר מפלרטט עם ישראל בגלוי לפחות ארבעים שנה וביתר שאת כשהאורות כבים. אבו מאזן עצמו יכול למלא אלבומי תמונות שלמים בצילומים ממאות פגישות ושיחות עם ישראלים בשני העשורים האחרונים. אם זה במעון הרשמי של ראש הממשלה, בבתים פרטיים, במוקטעה או בכל מקום אחר. הם לא זרים לו והוא לא זר להם. ועדיין.

ההחלטה לבוא להלוויית פרס היא מחווה אנושית. הוא לא היה חייב לעשות זאת. החלטת מנהיגי מדינות ערב החתומות על הסכם שלום עם ישראל, מצרים וירדן, שלא לבוא להלוויה הייתה יכולה לשמש לו סולם. כך גם ההחלטה של חברי הכנסת הערביים להדיר רגליהם מהמעמד. ובכל זאת, הוא בא.

הוא בא בשיירה מאובטחת על ידי כוחות הביטחון לחלקת גדולי האומה, אחד מסמלי מדינת ישראל. מוקף דגלי ישראל, מוקף אישים ישראלים, באירוע ישראלי על כל המשתמע מכך, ולא רק בפן הממלכתי. הוא ידע שהמצלמות לא יניחו לו. הוא הביא בחשבון שלא יוכל לחמוק מלחיצות ידיים או משיחות אגביות עם ראשי המדינה. הוא הטיב להבין שהרחוב הפלסטיני לא יישא אותו על גלי הערצה לאחר מכן.

אמת. ההחלטה לבוא להלוויה נעשתה גם מתוך שיקולים מדיניים-דיפלומטיים. היא נועדה בין השאר לקרוץ לציבור הישראלי שאצלו איבד אבו מאזן לא מעט קרדיט בשנה החולפת: על חיבוק משפחות השהידים, על מברקי התנחומים למחבלים, על תשלום המשכורות לרוצחים, על ההשמצות הפרועות נגד ישראל תחת כל עץ רענן ועל שלא התייצב בפומבי ובמפורש נגד פיגועי הדקירה, הדריסה והירי.

היא נועדה גם לאותת לדעת הקהל הבינלאומית שלא הוא הסרבן. וכשצריך, הוא מוכן לבוא. גם עד הר הרצל. ובפרט לאחר שדחה את ההזמנה לבוא לנאום בכנסת. הוא ידע שרבים ממנהיגי עולם יסתופפו בהלוויית הנשיא התשיעי והוא הרי זקוק לתמיכתם בוועידה הבינלאומית לשלום שצרפת מתכננת בחודשים לבוא.

ולמרות הכול, הצעד הזה הצריך ממנו העזה וגדלות נפש. הוא קפץ היישר אל תוך האש. לרגע נדמה היה שהוא אכן קנה את עולמו מחדש לפחות בחלק מהציבור הישראלי. אותו חלק שכבר החל להתנדנד, לתהות על קנקנו.

הביקורת נגדו ברחוב הפלסטיני לא שככה ביממה וחצי שלאחר ההלוויה. אפילו בתוך ביתו שלו, בפתח, לא עשו לו הנחות. חלק מהפתח אמנם התייצב לצדו וגונן על החלטתו בחירוף נפש, אך קולם של אלה מתוך הפתח שיצאו נגדו בגלוי ואף קראו לו לפרוש לאלתר עוד יהדהד. הזכירו לו שגם ערפאת המיתולוגי הסתפק בצפייה בהלוויית רבין דרך מרקע הטלוויזיה בתקופה אחרת, של זמירות שלום. הפתח, מה לעשות, מסתכל פנימה אל הרחוב הפלסטיני. אבו מאזן החוצה, אל ישראל והעולם.

%d7%90%d7%91%d7%95-%d7%9e%d7%90%d7%96%d7%9f2
קריקטורה: אבו מאזן חופר את קברו שלו בהלוויית פרס.

ציניקנים יאמרו שלא שילם מחיר גדול מאחר שהפופולריות שלו ממילא ברצפה ומשכך לא היה לו מה להפסיד. שיאמרו. אבו מאזן יצא נגד הזרם. והזרם חזק. לא בפעם הראשונה אגב. בעבר כבר התייצב לבדו נגד מאבק צבאי מזוין תוך כדי האינתיפאדה השנייה. יצא בתקיפות חסרת תקדים נגד חטיפת הנערים ביוני 2014 ויותר מפעם השמיע "דברי כפירה" כמעט כשטען כי התיאום הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית קדוש. בניצוחו המשיכו מנגנוני הביטחון הפלסטיניים לפעול נגד טרור גם בהסלמה של השנה האחרונה. וכעת – בהשתתפות בהלוויה – הוכיח שוב שהפופולריות היא לא עמוד האש שלו.

לא צריך גם להפריז במשמעות המדינית שעשויה הייתה אולי לצמוח מהמחווה האישית של אבו מאזן. ספק רב אם הקרח נשבר. הוא וראש הממשלה נתניהו דיברו בשנים האחרונות בכמה הזדמנויות, לרבות לפני חודשיים וקצת כשנתניהו טלפן אליו כדי לנחם אותו על מות אחיו. השלום, לא יפרוץ מהר הרצל.

אבל היה ראוי אולי שנתניהו לא ישיב את פני אבו מאזן ריקם בדברי ההספד שנשא בהלוויה. לכל הפחות שיזכיר אותו ברשימת האישים שהתכבדו ובאו. שיכבד את המשלחת הפלסטינית בנוכחותה. היא אמנם באה רק מרמאללה אבל עברה ועוד תעבור מסע ארוך על שהגיעה לשם. כמה אנשים בגלריית ההנהגה הפלסטינית היו מעזים כמוהו?

בערבית קוראים לזה כראמה, כבוד. אחד הדברים החשובים ביותר ביחסים הבין אישיים במזרח התיכון. המשאב היחיד שנמצא כאן בשפע ובחינם, ומשום מה – הפך מצרך נדיר בשימוש.

 

 

אודות kasba67

ראש דסק פלסטינים, תאגיד השידור הישראלי כאן, כאן 11 ו-כאן רשת ב' Correspondent, Palestinian Affairs galb@kan.org.il

1 comment on “אחת אפס לאבו מאזן / גל ברגר

  1. יניב ט

    אבו מאזן ראוי, כנראה, להערכה על הגעתו, וכפי הנראה ייאלץ גם להתמודד מעתה עם הקולות שלנצח יזכירו לו את השתתפותו בלוויה. יחד עם זה, וגם את זה צריך לומר – אבו מאזן הוא כנראה לא המנהיג שאיתו נגיע לשלום, או להסדר אחר כלשהו.
    ספק אם קיים היום, או יהיה בטווח הנראה לעין, מנהיג פלסטיני שיהיה מוכן לעמוד מול עמו ולומר להם את האמת – אנחנו כאן, והם כאן, וגם מאות פיגועים לא ישנו את זה, ולכן העם הפלסטיני צריך לחשוב על עתידו ולבנות את עצמו כעם מודרני, בעל שאיפות התפתחות למטרות שלום ורווחה. לדאוג לשלום ולהשכלת ילדיו, ולא להפיכתם לקדושים.
    רק מנהיג שיהיה מוכן, ויהיה מסוגל, לעשות את השינוי המחשבתי הזה – ראוי להנהיג עם. אבו מאזן לא רוצה, או לא מסוגל לכך, ולכן – עם כל ההערכה אליו – הוא עתיד לחלוף בלי להותיר שום חותם משמעותי על יחסי ישראל והפלסטינים בעידן שאחרי ערפאת.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: