הגלאים שחשפו את ישראל בערוותה // גל ברגר

כמה מילים לסיום הסאגה שהחלה לפני שבועיים.

הפיגוע בהר הבית היה חמור. כל פיגוע חמור אגב. הר הבית נקודה רגישה ונפיצה, אולי ה-רגישה וה-נפיצה, עובדה ידועה לכל בר דעת. זו גם ההבנה שעמדה בבסיס התגובה הישראלית הפאבלובית להציב גלאי מתכות בכניסה להר הבית. אלא שבהצבתם לא יכולתי שלא לתהות: להיכן נעלמה כלא הייתה ההבנה שהר הבית הנו נקודה רגישה ונפיצה?

ישראל שולפת מהמותן ולא בפעם הראשונה. תגובות נחפזות שלא תמיד שיקולי ביטחון או הגיון סדור עומדים בבסיסן. תגובות שפעמים רבות נועדו לרצות נקודתית את הציבור, בכאבו, מתאפיינות בחוסר תוחלת במקרה הטוב, או במקרה הרע בקוצר רואי משווע, ומתאיידות.

אני אתן לכם דוגמה לתגובה כזו. שונה לחלוטין אגב. אבל תגובה חסרת תוחלת שנועדה לרצות את הציבור, ותו לא.

בחודש שעבר הוצבה בג'נין אנדרטה לזכר האחראי לטבח מעלות. ראש הממשלה צייץ נגדה בטוויטר בליווי תמונות. שכל העולם יראה כיצד נמשכת ההסתה הפלסטינית. חיש מהר שוגרה אזהרה לרשות הפלסטינית להסיר את האנדרטה לאלתר, ולא – ייכנס צה"ל לג'נין ויעשה זאת בעצמו. הרשות סירבה, וצה"ל נכנס והסיר אותה. למחרת החזירו הפלסטינים את האנדרטה למקומה, וצה"ל? נכנס שוב והסירה בשנית. ומה קרה מאז? היא הוחזרה בשלישית. טוב, זה כבר יותר מדי. צה"ל כבר לא נכנס בפעם הזו. ממילא הציבור כאן אצלנו כבר שכח. וגם הציוץ של ראש הממשלה כבר הידרדר מטה אל תהומות הפיד בטוויטר.

כשהייתי לאחרונה בג'נין וראיתי את האנדרטה על תילה הרהרתי ביני לבין עצמי: מה הטעם בהשקעת כל המאמץ הזה באנדרטה אחת. בסיכון כוח של צה"ל והכנסתו לג'נין לתכלית זו. הייתכן שכל זה רק בגלל ציוץ אחד של ראש הממשלה בטוויטר? הלוא בג'נין עצמה ניתן למצוא אנדרטאות, וכיכרות ורחובות שלמים הנושאים שמות של מיטב מרצחינו, כחול אשר על שפת הים. וכך גם בשכם, טול-כרם, קלקיליה, רמאללה, בית לחם, חברון ויריחו. מכל אלה, מהומה שלמה על אנדרטה אחת? טיפה בים? במה היא שונה מרחוב יחיא עיאש ברמאללה, או מכיכר יחיא עיאש בג'נין, לא הרחק מהאנדרטה על שם האחראי לטבח מעלות?

המסקנה הייתה מתבקשת: מישהו החליט לעשות זום-אין על האנדרטה הספציפית הזאת רק משום שזה התאים לו בתזמון המסוים הזה (על הפרק היו אז חילופי מהלומות בין ישראל לפלסטינים בעניין הצורך בהפסקת ההסתה, והם התנהלו לעיני האמריקנים) ויצא לדרך על רקע זעקת פוליטיקאים להרוס אותה בצעד חסר תוחלת וחסר משמעות: לרצות נקודתית ציבור שלם, בכאבו. שהרי מה הטעם להתמקד באנדרטה אחת מיני רבות.

בחזרה להר הבית. לי היה ברור מרגע הצבת גלאי המתכות בכניסות להר הבית שהן יוסרו. כך או אחרת. במוקדם או במאוחר. אם בידי ישראל, אם בידי המון זועם של מתפללים מוסלמים. כל הדיבורים על הערכות המצב שהיו בנושא, ומי מגורמי הביטחון טען כך ומי טען אחרת – הם דיבורי סרק. לא צריך לשאת דרגות אלוף על הכתפיים ולא להיות בוגר מב"ל (המכללה לביטחון לאומי) כדי להבין שעם הפתיל של הר הבית לא משחקים. נדרש פה רק כינוס אחד. לא קבינט מדיני-ביטחוני ולא שיחות טלפון בהולות אל תוך הלילה בין ראש הממשלה לראשי השירותים וספיחיהם. נדרש פה רק כינוס של הקומון-סנס. זה היה מונע כניסה מלכתחילה למנהרה המיותרת הזו שביציאה ממנה התפשטה ישראל מכמה מנכסיה. כמו דימוי ההרתעה למשל.

מה היה אפשר לעשות אחרת? קודם כל לא לצאת בהצהרות ולא לקבוע יתדות גלויים לעין בשטח כמו גלאים ואמצעים בולטים אחרים. לא בהר הבית. זה לא המקום לנפח חזה באוויר חם. היה אפשר להגדיל את כמות הסמויים בעיר העתיקה ומחוצה לה, להגביר מודיעין, להגביר את הערנות והפיקוח בכניסות להר/לעיר העתיקה באמצעות בדיקת חשודים (מבלי להכריז על הצעד הזה קבל עם ועדה), לחשוב על דרכים להגן בצורה טובה יותר על השוטרים שלנו – שיפור מיקום וכדומה. להבין את מגבלות הפעולה במקום הזה שמשמש חבית נפץ פעילה.

בתום הסאגה הזאת ניתן לקשור כתרים לשלושה מנצחים עיקריים: ראשון, עבדאללה מלך ירדן שהיה תלמיד שקדן וניכר שלמד היטב מאביו המנוח כשהשתמש השבוע בתקרית המאבטח בשגרירות ישראל ברבת עמון כדי למנף את תהילתו שלו בעסקת ה"מאבטח תמורת גלאי מתכות". בדיוק לפני עשרים שנה פחות חודשיים עשה זאת אביו המלך חוסיין כשהשתמש בקלף ניסיון ההתנקשות בחאלד משעל על אדמת ירדן כדי להביא לשחרור השייח' יאסין מכלא ישראל. גם בעסקה המפוקפקת ההיא היו שלושה שחקנים עיקריים: בית המלוכה הירדני, הפלסטינים, ומהצד הישראלי – ראש הממשלה נתניהו.

המנצח השני, אבו מאזן. שגם אם לא הצליח להניע את ההמונים לרחובות כפי שרצה אולי, הכניס להקפאה את התיאום הביטחוני עם ישראל. דבר שלא ציפו לו כאן, וחששו ממנו מאוד, למרות דיבורי הרהב ש"אפשר גם בלי". אבו מאזן הבין השבוע שיש בידו קלף חזק. והוא לא יהסס להשתמש בו גם בפעם הבאה. לא בהכרח רק בהקשרי הר הבית.

והמנצח השלישי הוא הרחוב הפלסטיני והירושלמי בפרט. רחוב שבמשך שנים סבל מדימוי עצמי נמוך כאילו יכולתו להשפיע על מהלכים בשטח ולהניע שינוי של תהליכי קבלת החלטות, נפגעה אנושות במרוצת השנים. השבוע, הוא זכה לרגע של עדנה. פתאום הוא שוב מבין שהוא מסוגל להפעיל לחץ. וגם לזה תהיינה השלכות בהמשך.

מיותר לציין מי המפסיד הגדול של השבועיים האחרונים. ובכל זאת נציין. זוהי ממשלת ישראל. זו שקיבלה החלטה מיותרת להציב את הגלאים מלכתחילה, והתקפלה בסופו של דבר, ועל הדרך חשפה את ערוותה ברבים: היא לא באמת הריבון בהר הבית. וגם לא בכניסות להר הבית. לכל היותר "ריבון יעני". ואם מישהו עדיין לא הבין זאת, שיחכה לפעם הבאה שבה תוצת שוב אש הר הבית. זה הרי עוד יקרה. יש על מי לסמוך.

אודות kasba67

ראש דסק פלסטינים, תאגיד השידור הישראלי כאן, כאן 11 ו-כאן רשת ב' Correspondent, Palestinian Affairs galb@kan.org.il

2 comments on “הגלאים שחשפו את ישראל בערוותה // גל ברגר

  1. tamar berger

    יפה! כל הכבוד. מעניין מאד

    נשלח מה-iPhone שלי

    אהבתי

  2. יהודה

    א. תודה, טור מעולה.
    ב. מה היה קורה אם היינו מציבים גלאים ביציאה מההר לכיוון העיר חזרה?
    ג. תשתדל לא לשלוח את כל הטור במייל, כדי שאנשים ייכנסו לבלוג.
    שוב תודה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: