אבו מאזן לא יחתום, ויחסי ישראל חמאס // גל ברגר

לא בטוח שקורא שורות אלה יופתע. אבל אבו מאזן לא יחתום הסכם שלום עם ישראל.

זו הערכה אישית כמובן. אפשר שאתבדה. מאמין שלא.

ב-2008 קיבל אבו מאזן את ההצעה הנדיבה ביותר עד אז מראש ממשלה ישראלי אי פעם. אולמרט ויתר על הריבונות במקומות הקדושים לטובת ועדה בינלאומית שתורכב מחמש מדינות, שלוש מהן ערביות. הוא הסכים לחזרה מוגבלת של פליטים לתחומי ישראל (10/100 אלף, תלוי את מי שואלים). הציע 94% מהשטח, כלומר חילופי שטחים בשיעור של 6% (הפלסטינים העידו לאחר מכן שהיה אפשר לסגור על 4%).

ב-2008 אבו מאזן לא אמר כן להצעת אולמרט. למען ההוגנות הוא גם לא אמר לא. אבל אי אמירת כן שלחה את ההצעה אל מרתפי ארכיון השלום.

ב-2009 עלה נתניהו לשלטון בישראל. אבו מאזן הבין אז, ובצדק, שלא יקבל מנתניהו את מה שכבר קיבל מאולמרט ולא לקח. אז לשם מה ינהל משא ומתן עם נתניהו?

סירוב/אי הסכמת אבו מאזן להצעת אולמרט זה מה שעומד בבסיס ההערכה שאבו מאזן לא יחתום.

אבל לא רק זה.

ניקח את סוגיית הפליטים כמשל.

בשיחות סגורות בכירים פלסטינים מבהירים שהחשש של ישראל מהצפתה בפליטים, מוגזם. שהפליטים, כאשר ישמעו שהם צריכים לשאת תעודת זהות ישראלית ושילדיהם יידרשו לשיר את ההמנון הישראלי בכל בוקר בבתי הספר (כן, כן, כך במקור), הם יוותרו על התענוג. שהבעיה האמיתית היא לא עם כל הפליטים (5 מיליון ויותר) אלא "רק" עם הפליטים בלבנון (כחצי מיליון). שהפליטים בירדן לא ירצו לחזור "כי הם מסודרים" יחסית, ושלפליטים בסוריה (כיום פליטים פעם שניה) אירופה כבר תמצא פתרון. הפליטים בגדה ובעזה יישארו במקומם.

"רק" חצי מיליון פליטים מלבנון שחיים בתנאים מחפירים ונטולי זכויות. נתון שלא גורם לציבור הישראלי לשחרר אנחת רווחה, בלשון המעטה. ובכל מקרה, אומרים הפלסטינים, פתרון סוגיית הפליטים ייעשה אך ורק בהסכמה הדדית עם ישראל.

לפני חמש שנים וחצי, בראיון לערוץ 2, נפל אבו מאזן בלשונו ומפיו יצא משפט שהתפרש מיד כוויתור של המנהיג הפלסטיני על זכות השיבה, ולו רק ברמה האישית. "זו זכותי לראות אותה (את צפת), אך לא לגור שם", אמר. מיד בתום שידור הריאיון קמה זעקה רבתי ברחוב הפלסטיני. בסביבתו של אבו מאזן מיהרו להסביר שמדובר בפליטת פה משום שעבר לדבר באנגלית ולא המשיך את הראיון בערבית – שפה שהוא שולט בה. שהטעות הייתה השימוש במילה זכות.

בשנים האחרונות הבהיר אבו מאזן לפחות בהזדמנות אחת כי אין לו הזכות לקבוע בעבור חמישה מיליון פליטים איזה פתרון יושת על כל אחד מהם ביום שאחרי הסכם (שיבה לתחומי ישראל, שיבה לתחומי המדינה הפלסטינית שתקום, פיצויים, התיישבות במדינה שלישית, או המשך התיישבות במדינה המארחת). הזכות הזו, לקבוע את טיב הפתרון, שמורה אפוא לכל אחד ואחד מהפליטים. כל אחד מהם יחליט בעבור עצמו. בכך, המנהיג למעשה הפקיע מעצמו את המנדט להחליט עבור בני עמו.

הצעות שהובאו לפני אבו מאזן להתייצב קבל עם ועדה בפני עמו ולהצהיר באוזניהם שזכות השיבה לתחומי מדינת ישראל היא אשליה שלא תמומש – נענו בשלילה. אולמרט כזכור כבר פתח סדק ראשון בחומה. גם אמירה שהוטחה בבכירים פלסטינים לא פעם כאילו כמיהתם לשיבת פליטים לתחומי ישראל ביום שאחרי מלמדת שהעתיד בעבורם הוא בעצם חזרה לעבר – נפלה על אוזניים ערלות.

אנשי צוות המשא ומתן הישראלי לשעבר מספרים שאבו מאזן, מאחורי הקלעים, היה נושא דגל ההתנגדות לפשרה בזכות השיבה בשיחות קמפ דיוויד 2000. האם הוא האיש שיכול לחתום על הסכם ללא שיבת פליטים לתחומי מדינת ישראל? האם הוא סאדאת הפלסטיני שיכול להוביל את עמו אל הסכם שיורה על קץ הסכסוך וקץ התביעות? האם הוא רוצה? האם הוא מסוגל בכלל? באחד מכינוסי הפת"ח בשנים האחרונות ביקש להרגיע את קהל האוהדים מבית ואמר להם בפירוש: "לא אסיים את חיי בבגידה". זה המוטו. זה האיש.

מכל מקום,

החל מ-2009 (עליית נתניהו לשלטון) וביתר שאת מהשנתיים שלאחר מכן, החל אבו מאזן לרדת ממסלול המו"מ הבילטרלי עם ישראל ולעלות בהדרגה על המסלול הבינלאומי (פניות לאו"ם וכו') במטרה להביא ללחץ מבחוץ על ישראל בתקווה להשיג משהו שלא השיג סביב השולחן.

ב-2011 הוא ניסה לקבל מעמד של מדינה פלסטינית שאינה חברה באו"ם, ונכשל. ב-2012 הצליח. ומאז שהערוץ הבינלאומי הוכיח את עצמו לכאורה, ההנהגה הפלסטינית ראתה כי טוב.

גם כיום תחת ממשל טראמפ החדש ההנהגה הפלסטינית לא רואה היתכנות אמיתית להשגת הסדר עם ממשלת נתניהו. אם ייקראו לדגל, סביר שיחזרו לשולחן המשא ומתן, ואולם מתוך ראייה טקטית של מריחת זמן עד יעבור זעם (ממשל טראמפ/ממשלת נתניהו, מה שיחלוף קודם).

רמאללה וירושלים בשנת 2017 לא מדברות באותה השפה. הפלסטינים מדברים על מדינה פלוס פלוס, ממשלת ישראל על מדינה מינוס. אלה שני קווים מקבילים שלא נפגשים. גם לא קושנר על יכולותיו העסקיות המופלאות יצליח לרבע את המעגל הזה.

התמונה כמובן הרבה יותר מורכבת.

החומה הווירטואלית שנבנתה כאן בין שני העמים מימי האינתיפאדה השנייה גבוהה יותר מחומת הבטון והמכשול שמפרידים בין ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית. חומה וירטואלית יצוקה בתהום של אי אמון ובניכור ובמשטמה אינסופיים, ולהפיל אותה – ייקח זמן. זמן רב. ייתכן דור שלם, אולי אפילו שניים. אז מה עושים בינתיים?

החדשות הרעות הן שאחרי אבו מאזן לא יבוא כנראה מתון יותר. האיש לא צעיר ובריאותו מעורערת. כל מי שיבוא אחריו, בין אם זה אדם אחד, טרויקה של שלושה אישים או מועצת חכמים זמנית, לא יהיו מוכנים למשא ומתן כן ואמיתי שלא יחל מהקו שסימן אהוד אולמרט. וזה הרי לא קו הסיום, זהו רק קו ההתחלה. בכיר ביטחוני ישראלי אמר לי פעם שהוא לא אוהב את המילה התקדמות בתהליך. ההיסטוריה לא זוכרת התקדמות בתהליכים. היא זוכרת תהליכים שהגיעו למיצוי. שהסתיימו בהסכם. חבילת אולמרט היא התקדמות, היא לא סופו של תהליך.

באשר ליום שאחרי אבו מאזן – סביר יותר שפני יורשו/יורשיו יהיו לאיחוי הקרע עם עזה וחמאס בשלב ראשון. התהליך המדיני צפוי לרדת לעדיפות שניה או שלישית בסולם. אחדות בין פתח לחמאס יכולה להאיץ אינתיפאדה חדשה (היעדרה של אחדות כזו הייתה אחת הסיבות המרכזיות בעיניי לבלימת אינתיפאדה כללית בעת הזו). אבל אחדות פתח-חמאס גם יכולה, בניגוד אולי למה שנהוג לחשוב, לחזק את הסיכוי להסדר בטווח הארוך. לא שלום. הסדר. נאמר כבר שבישראל רק הימין יכול לעשות שלום. גם לרשות הפלסטינית, והדבר ניכר בשנות התשעים שאחרי אוסלו, יהיה קשה מאוד ללכת להסדר עם ישראל, כשחמאס נותר מחוץ למשחק.

אז רק חמאס יביא שלום? לא בטוח. אבל בלי חמאס לא יהיה הסדר. וחמאס כבר הביע בעבר נכונות לשבת עם ישראל ולהגיע להסדר. אז לא יקראו לו שלום. אם יספק שקט וביטחון לתושבי ישראל לפרק זמן ארוך טווח, נדמה לי שרבים בציבור הישראלי יחתמו על עסקה כזו עם מחיר מדיני סביר. וכשחמאס רוצה לשמור על שקט הוא יכול. עזה בשלוש השנים האחרונות היא הראייה לכך. אולי כדאי להתבגר ולהרפות את האחיזה בפרדיגמה שנקראת שלום. ממילא הסכם שלום אינו גוזר בהכרח שלום אמת בין העמים עצמם. מצרים וירדן הן דוגמא מובהקת. שילוב אינטרסים והסדרים ביטחוניים בין המשטרים מייצר מציאות דה פקטו שאפשר לחיות איתה, הגם שאינם מקרינים על יחס הציבור במדינות אלה כלפי ישראל גם עשרים וארבעים שנה אחרי.

חמאס הוא שחקן חזק ברשות הפלסטינית. אי אפשר עוד להתעלם ממנו. צריך לרתום אותו (ביחד עם הפת"ח כמובן) ללכת להסדר כזה או אחר עם ישראל שייטיב עם הצדדים, מבלי לכנותו בסיסמאות כמו שלום או הסכם פיוס היסטורי, כי זאת רבותיי, לא בטוח שבהישג יד.

אודות kasba67

ראש דסק פלסטינים, תאגיד השידור הישראלי כאן, כאן 11 ו-כאן רשת ב' Correspondent, Palestinian Affairs galb@kan.org.il

3 comments on “אבו מאזן לא יחתום, ויחסי ישראל חמאס // גל ברגר

  1. יותר מעניין מתי יקום מנהיג ישראלי שיסכים לזכות השיבה לפי החלטת האו"ם.
    מדובר בזכות אנושית טבעית ללא קשר לשייכות לקבוצה אתנית זו או אחרת.
    מה בעצם הסיבה לשלול את הזכות הטבעית הזו?!
    טוב את זה אנחנו יודעים, שינוי אופיה היהודי של המדינה – משמע גזענות טהורה.
    בו קודם נשפוט את עצמנו בסטנדרטים שאנחנו שופטים בהם את כל העולם.

    אהבתי

  2. נירו

    בנוגע לתגובת אבומאזן להצעת אולמרט, אתה כבר יכול לנחש את התגובה שלו. רמז: לא.
    ראה:

    אהבתי

  3. ilanbrouk

    גל שלום. צריך להוסיף גורם חשוב ליחסים הלא טובים  בין פלשתנים מיהודה ושומרון שהם למעשה ירדנים במקור ולעומת זאת פלשתנים מעזה ודרומה הם מצריים וזה אומר שהמצריים נחותים מהירדנים בדומה ליחסים בין העדות השונות דברים אלה שמעתי בזמנו בשטח עצמו ששרתתי במילואים תודה.

    נשלח מסמארטפון ה-Samsung Galaxy שלי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: