הפיוס לאן? | גל ברגר

תם הטקס. ועכשיו, חוזרים למציאות.

המחשבה שלא מרפה: ומה אם אנחנו טועים.

אנחנו זה הסקפטים. אלה שחושבים שכבר ראו הכול מהפיוס המאוס הזה עד שבטוחים ששלום-בית לעולם לא ישרור עוד בין פת"ח לחמאס.

שהם נועדו לכלות זה את זה.

זאב וכבש שלא ידורו תחת קורת גג אחת. לא בגלגול הזה לפחות.

זה לא רק העשור החולף, שהביא לגט כריתות סופי בין פת"ח לחמאס, כשהאחרון השתלט בכוח על רצועת עזה (לא בלי סיבה אגב אלא רק לאחר שהפת"ח מעולם לא באמת השלים עם ניצחונו של חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני שנה וחצי קודם ל"הפיכה" של קיץ 2007).

למעשה, ההיסטוריה של שני הארגונים רוויית סכסוכים מיום היוולדו של חמאס שיחגוג יום הולדת שלושים בעוד חודשיים. מלכתחילה הוא קם כתגובה לפת"ח. כמענה למדיניות המעודכנת של אש"ף (בהובלת הפת"ח) שהחליט להצעיד את העם הפלסטיני בנתיב אחר, הנותן קדימות לדיפלומטיית המשא ומתן על פני מאבק מזוין. חמאס קם כאלטרנטיבה.

הדור שלנו עוד זוכר היטב את המלחמות של הרשות הפלסטינית והפת"ח באנשי חמאס בשנות התשעים, עת הפריעו ליאסר ערפאת לקדם את תכניתו המדינית עם פיגועי ההתאבדות באוטובוסים, במסעדות ובבתי הקפה. המיתוס (מיתוס?) של גילוח הזקנים של בכירי חמאס לרבות זה של מחמוד א-זהאר בידי חוקרים פלסטינים במרתפי הרשות הפלסטינית בעזה כאקט של השפלה, זכור אף הוא.

רק תקופה אחת ידעה עדנה ביחסי פת"ח וחמאס. האינתיפאדה השנייה (2000 עד 2003/4), אז חזר הפת"ח לסורו והשתתף בגל הטרור הרצחני נגד ישראל. המטרות התלכדו ושני הארגונים חדלו לכמה שנים מלהילחם זה בזה.

האם הם יכולים לשלב ידיים רק תחת נסיבות של מלחמה בישראל? האם עסקת שלום אזורית (עסקת המאה כדברי הדוד סם) לא תייצר את אותו האפקט?

 חמאס זז הצידה

הפרק הנוכחי במסכת מאמצי הפיוס בין פת"ח לחמאס בא בהפתעה יחסית.

הוא בושל בקהיר. קשה לדעת אם מאחורי גבו של אבו מאזן אבל ראוי לציין שהוא עודכן בטלפון על הנכונות של חמאס למצמץ ראשון רק כשהיה במטוס בדרכו לעצרת האו"ם בניו-יורק. והמצמוץ הוא הסכמת חמאס לפרק את ממשלת הצללים שהקים זה מכבר בעזה, אותה ממשלה שהביאה את אבו מאזן להכריז על סנקציות כלכליות נגד הרצועה.

הנסיגה של חמאס באה תחת מכבש לחצים מצרי כבד. אבל אבו מאזן לא היה בלוּפּ. ומכאן אפשר גם להבין מדוע כל המהלך נתפס בעיניו חשוד. שלא לדבר על העובדה שיריבו מוחמד דחלאן הוא שבחש מאחורי הקלעים כדי להביא את חמאס אל פתח הבאר המצרית. ומימלא אבו מאזן מצטייר בציבור כמי שמהווה מכשול בדרך לפיוס יותר מאשר חמאס, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בסקרים שפורסמו בשטחים בשנים האחרונות.

חמאס זקוק למצרים. והיום, יותר מאי פעם. בני ברית באזור כמעט שלא נותרו לו. הוא היה יכול לבחור שלא ללכת עם מצרים אלא עם איראן ואולי גם סוריה, אבל לא זה היה מביא מזור לעזה. לא מחלץ אותה מהבידוד שבו היא שרויה ולא משנה את מציאות חייה של הרצועה הצרה הנמצאת תחת שליטתו הבלעדית בעשר השנים האחרונות. המפתח לשינוי כזה נמצא קודם כל בידי מצרים, ואחר-כך בידי הרשות הפלסטינית. כמובן שגם ישראל, ארה"ב והקהילה הבינלאומית בתמונה.

אך כדי שהמפתח ייסוב את סיבובו, חמאס נדרש לשלם מחיר. לזוז הצידה. לשים גם את הכבוד והאגו בצד. להודות שהוא לבדו אינו מסוגל להחזיק את עזה על אוכלוסייתה, באין תזרים מזומנים המידפק על דלתות הרצועה. ואין כזה. ואבו מאזן הרי סגר את השאלטר. לא את כולו, אבל מספיק כדי להכביד את המשא על כתפיו הצרות והסלקטיביות של חמאס, הריבון בפועל. עזה הפכה עבורו מנכס לנטל.

זה הוליד אצל המנהיג החדש של חמאס בעזה יחיא סינוואר את המסקנה שמהעול הזה מוטב לו להיפטר, ויפה שעה אחת קודם. העול של נשיאה בנטל צורכי האוכלוסייה העזתית. כסף שיוצא מכיסו של חמאס ובא על חשבון תקציב החימוש והפיתוח הצבאי. בראיית חמאס, זהו כסף על קרן הצבי. כך שבמבט ראשון נראה כי חמאס לא נדרש לקורבן גדול מדי.

 

22228431_833476556777618_5052134862513771395_n
מנהיג חמאס בעזה סינוואר וראש המודיעין הפלס' מאג'ד פרג'. מאויב לאוהב?

מיתוג מחדש של סינוואר

ויחד עם זה, אי אפשר להתעלם משינוי התפיסה שהתחולל אצל חמאס בחודשים האחרונים, גם אם הוא טקטי בלבד. המסמך המדיני שפרסם הארגון וכולל בין השאר כמה מרכיבים פרגמטיים יחסית, וגם נמנע מאזכור הזיקה בין חמאס לאחים המוסלמים – מה שאותת למצרים כי חמאס מעדיף, גם אם רק מכורח המציאות, את קרבתם שלהם על פני קרבתו לתנועת האם שהתפוגגה כמסגרת ארגונית תחת משטר סיסי.  

ההנהגה החדשה של חמאס שנבחרה מוקדם יותר השנה יצרה גם היא מצב חדש: ח'אלד משעל שניהל את חמאס מחוץ לארץ בשני העשורים האחרונים, ירד מקדמת הבמה. הוא פינה את מקומו לאיסמעיל הנייה, איש עזה. מרכז הכובד של חמאס עבר מחוץ לארץ (קטר) לרצועה, כפי שהיה בימי השייח' אחמד יאסין מסוף שנות השמונים ועד השליש הראשון של העשור הקודם. כוחה של הנהגת החוץ של חמאס שהייתה משוחררת כל השנים מהלחצים שחוו אנשי הארגון בעזה, צנח באחת (היום מתברר שהדמות הבכירה ביותר של חמאס בחוץ לארץ, על פי ההיררכיה הפנימית בארגון גם הוא איש חמאס-פנים, קרי מהשטחים, סאלח אל-עארורי, שנבחר לשמש סגן מנהיג חמאס, סגנו של הנייה).

ואז גם בא המטאור החדש. יחיא סינוואר. שאחרי רבע מאה בכלא ישראל חזר בעסקת שליט לרצועה וטיפס במהירות הבזק לראש הפירמידה כשנבחר בבחירות האחרונות למנהיג הארגון בעזה. הפער בין תדמיתו הקיצונית והלוחמנית לבין הפרגמטיות שהפגין בשטח הורגש כמעט מיד. סינוואר פנה להיפגש עם מגזרי האוכלוסייה השונים ברצועה – הצעירים, אנשי העסקים והסוחרים והעיתונאים. הוא בא בעיקר להקשיב. הוא שמע את מצוקותיהם, את אובדן התקווה ואת החששות מעתיד לוט בערפל. שמע, והיטה אוזן. שמע והפנים.

סינוואר הכריע. עזה עכשיו בידיים שלו והוא נדרש להחליט לאן יוביל אותה בשנים הקרובות. האוכלוסייה כורעת, בקושי מסוגלת להחזיק את החיים. שלוש מלחמות בעשור, אבטלה שמרקיעה לשחקים, מחסור חמור בשירותים וצרכים בסיסיים, אופק חסום וגבולות סגורים. אין עתיד, ואין הווה. לחמאס כבר לא נשאר הרבה אשראי ציבורי. אין לו קארט בלאנש.

סינוואר מנסה עתה כיוון חדש. לכן החליט לזוז הצידה. או לקחת צעד לאחור. בתקווה שהוויתור על השלטון האזרחי בעזה יהיה די בו כדי לרצות גם את מצרים וגם את הרשות הפלסטינית (וגם את ישראל?) והן ייאותו לאוורר את רצועת עזה. להעמיד לרשותה את האופק שלא הושג גם לאחר צוק איתן.

הוא פסע את הצעד הראשון. אמנם היישר אל תוך שדה המוקשים שעוד נכון למאמץ הפיוס הזה, אבל הוא שהיה הראשון לוותר כדי להניע את התהליך. לאן? עוד לא ברור. אבל כבר עכשיו הוא זוכה לקרדיט בעמודי הפובליציסטיקה של העיתונות הפלסטינית. כן, גם זו שמתפרסמת ברמאללה ובמזרח ירושלים. סינוואר הפתיע באומץ שלו, בפרגמטיות ובכישורי ההנהגה שלו, כדברי נביל עמר, מאנשי הפת"ח ברמאללה. גם הפרשן האני אל-מסרי זקף בין השאר לזכותו של סינוואר את השינוי שאיפשר לרכבת הפיוס להתניע מחדש.

מצרים עמוק בפנים

אבל היינו הרי בסרט הזה לא? סעודיה, מצרים, קטר, תימן, כולן ניסו. אפילו סנגל. קהיר לבדה ניסתה שלוש פעמים להשכין שלום-בית פלסטיני ובימים אלה מנסה בפעם הרביעית. גם לפני שש שנים – בניסיון האחרון של מצרים – היא אירחה את כל הפלגים הפלסטיניים לטקס מתוקשר עם נאומי אבו מאזן וחאלד משעל, טקס שלם עם מצלמות וחיוכים וזה היה נראה יותר ממבטיח. אבל האמת היא שמצרים הייתה אז בלי מובארק ותחת עומר סולימאן (עוד לפני מורסי), שקעה למערבולת פנימית והתחפרה בתוך עצמה. לא הייתה לה הפְּנִיוּת הדרושה.

שלוש שנים מאוחר יותר, ב-2014, החליטו פתח וחמאס לנסות לבדם, בלי מתווכים. אז בא לעולם הסכם שאטי שנחתם בביתו של איסמעיל הנייה מחמאס במחנה הפליטים שעל שמו נקרא ההסכם, על חוף ימה של עזה. שוב חגיגות ולחיצות ידיים, וגם אז, כמו עכשיו, באו לעזה ראש הממשלה הפלסטיני ראמי חמדאללה ושרי ממשלתו. גם ראש המודיעין הפלסטיני מאג'ד פרג' הגיע אז לעזה. אבל זה התפוצץ כאשר חמאס לא איפשר לשרי הממשלה לעבוד באמת. שר הבריאות מרמאללה חטף נעליים או ביצים כשהגיע עם שיירתו לרצועה, ושרים אחרים נתקלו במשרדיהם בפקידי חמאס שלא צפצפו עליהם. בעקבות חטיפת שלושת הנערים בגדה בידי אנשי חמאס חודשיים בלבד לאחר הסכם הפיוס – נקבר סופית גם ההסכם הזה.

אז מה שונה עכשיו? שהמצרים פנויים לזה יותר. בעת חתימת הסכם הפיוס האחרון ב-2014, סיסי עוד לא השלים שנת כהונה בתפקיד (לאחר שהדיח את מורסי, איש האחים המוסלמים) ועם כל הכבוד לפת"ח ולחמאס היו לו דברים חשובים יותר לעסוק בהם. כעת הוא מרגיש מספיק חזק בתוך מצרים כדי לפנות החוצה, לשקם את כוחה ומעמדה של מצרים בעולם הערבי ובכלל ולבנות מחדש את מנופי ההשפעה שהיו לה בזירה הפלסטינית.

המניע המצרי כולו, עדיין לא התבהר לאשורו. אבל אין ספק שהמנוע המצרי והמנוף המצרי הם שיכולים לשמש ערובה להצלחת מהלך הפיוס הנוכחי, ואין בילתם. אם המצרים ירפו, העסק יתפרק. אם יתעקשו ויידעו להפעיל בתבונה את השחקנים הרלוונטיים, חמאס ואבו מאזן, ייתכן שבכל זאת נראה פה משהו זז בכיוון של פיוס, גם אם מאולץ וגם אם כזה שנכפה על הצדדים.

22196135_1550601135022589_3119595472709367534_n
התמונות של מנהיגי איראן, קטר וטורקיה הוחלפו בתמונת נשיא מצרים, א-סיסי

מסלול הכסף

שווה לומר משהו על האינטרסים הכלכליים מאחורי תהליך הפיוס הנוכחי.

כן, רבותיי. כסף ואינטרסים כלכליים מלווים את התהליך הזה מראשיתו ועד סופו. יש יאמרו שהם ניצבים רק ברקע לתהליך, יש יאמרו בבסיסו.

והנה נתיב הכסף.

אבל נקדים זאת במשפט או שניים.

חמאס בעיני משטרו של סיסי הוא לא פחות מאויב בהיותו ענף של האחים המוסלמים המוקצים מחמת מיאוס במצרים.  אך סיסי הבין כנראה שמוטב לו עזה רגועה ובשליטה, מאשר עזה המייצרת לו איום קבוע על חצי האי סיני. גם במחיר "הפסקת אש" עם חמאס בטווח הקצר והבינוני, ובוודאי אם יצליח להחזיר לשם את הרשות הפלסטינית בטווח הארוך. בל נטעה. סיסי לא רוצה חמאס חזק בעזה, אלא למגר את חמאס בעזה, או לכל הפחות להחלישו.

סיסי אינו נמנה עם יקיריו של אבו מאזן, וזה הדדי. השניים נמצאים בקשר הכרחי מינימלי, לא יותר. אין שם אהבה גדולה. אבל סיסי יודע שאבו מאזן, שיאו מאחוריו, וכשהוא רוצה את הרשות הפלסטינית חזרה בעזה, לא אבו מאזן עומד לנגד עיניו אלא יורשיו. רשות פלסטינית בעזה הגובלת בסיני היא אינטרס מצרי מובהק. אם תרצו, באופן זהה כמעט לאינטרס של ישראל ביציבות הממלכה ההאשמית בגבולה המזרחי.

מה שאנו רואים בימים אלה בכל הקשור ליחסי מצרים-חמאס כולל לחיצות הידיים והחיבוקים בין ראשי חמאס לבין ראש המודיעין המצרי חאלד פווזי שבא השבוע לעזה עם שניים מהגנרלים שלו, זה לא חיבוק של אוהבים. חיבוק דב במקרה הטוב, חיבוק לפני שבירת מפרקת במקרה הפחות טוב מבחינת חמאס. סביר שחמאס מבין זאת היטב. אבל הוא זקוק לחיבוק כרגע, או חבל הצלה. וזהות המחבק או זורק החבל פחות משנה.

סיסי נהנה מיחסי ידידות קרובים עם יריבו המושבע של אבו מאזן מוחמד דחלאן שאותו היה רוצה לראות בעתיד חוזר לקדמת הבמה הפלסטינית. הם מכירים עוד מהימים שבהם סיסי היה קצין במודיעין הצבאי של מצרים ודחלאן היה ממונה על הביטחון ברצועה. דחלאן, נזכיר, חי בגלות כבר שש שנים, מאז שהסתכסך עם אבו מאזן שמעריכים כי ינסה לרדוף אותו בקרוב באמצעות האינטרפול (כמעט שכחנו אבל הפלסטינים הצטרפו בשבוע שעבר לאינטרפול). דחלאן, עד לא מכבר, תפס מקום של כבוד ברשימת היריבים המושבעים של חמאס. שייח' החילוניות, הוא כונה בפיהם בזלזול לאחר שבמשך שנים צד אותם ברצועת עזה. בעבור חמאס דחלאן הוא שם נרדף לבוגד, כופר, רוצח ושלל האשמות.

אבל דחלאן שולח בשנים האחרונות לא מעט כסף לעזה. מדובר במיליונים. עשרות מיליונים. אולי מאות. והכסף הזה הולך לאוכלוסייה. לאקדמאים מובטלים, לזוגות צעירים שמבקשים להתחיל את דרכם וזקוקים לכסף, לעניים ועוד כהנה וכהנה. וכל שקל שהולך לאוכלוסיית עזה, זה שקל שחמאס חוסך ומשקיע בזרוע הצבאית ובבניין הכוח. מאיפה דחלאן שולח את הכסף? ממקום גלותו באבו דאבי, שם הוא מקבל חסות מיורש העצר מוחמד בן זאייד, האיש החזק באיחוד האמירויות שאבו דאבי היא בירתה. השניים ביחסי חברות קרובים ודחלאן הטיב להפוך עצמו למסדרון המהיר לליבה של הנסיכות המפרצית.

איחוד האמירויות שרוצה אף היא לתת לדחלאן דריסת רגל ברצועה ובזירה הפלסטינית בכלל, משקיעה מיליארדים במצרים. מענקים והלוואות. מבחינת סיסי, זה הופך את דחלאן המקורב לאיש החזק בנסיכות, לתרנגולת המטילה ביצי זהב. כל הז'יטונים עליו. וממילא, כאמור, סיסי ודחלאן מכירים וידידים שנים. את אבו מאזן, שמשקיע את מירב מרצו בשנים האחרונות כדי לחסל את דחלאן פוליטית וסופית, זה הופך באופן כמעט אוטומטי למכשול בעיני נשיא מצרים. ומשום כך בין השאר יחסיהם בשפל.

אבל נחזור לנתיב הכסף. איחוד האמירויות משקיע במצרים אמרנו, ודחלאן משקיע בעזה. זה הופך את דחלאן – יקיר איחוד האמירויות – לבעל מהלכים בחלונות הגבוהים בקהיר, ובה בעת מרכך את תדמיתו כאויב בעיני חמאס (קטר וטורקיה לא מתות על השינוי הזה ביחס של חמאס כלפיו). תוסיפו את זה לקשר האישי עוד מימי הילדות בין דחלאן ליחיא סינוואר. כל זה מיצב את דחלאן בעמדת השפעה כזו שאפשרה לו לחבר בין מצרים לאויבה המושבע חמאס. באופן פרדוקסלי, הוא הפך המתווך האולטימטיבי. הוא הניע את תהליך הפיוס הנוכחי והוא גם לא מצטנע ולוקח על כך את מלוא הקרדיט כעת. המטרה שלו: לחזור לחזית הפוליטיקה הפלסטינית דרך החצר האחורית-עזה, באמצעות השגת כוח והשפעה ברצועה. וסיסי מאוהב ברעיון הזה כאמור.

החיבור בין מצרים לחמאס היה הכרחי כדי לצאת למהלך פיוס בין פת"ח לחמאס. ללא הירתמות מצרית, ספק אם התהליך היה בר התנעה. כדי לסלול את הדרך לפיוס כזה, שפך דחלאן בחודשים האחרונים עשרות מיליונים על סולחות בין משפחות מפת"ח וחמאס ברצועה, כדי לסגור את מעגל הדמים שנפתח בימי ה"הפיכה" בעזה בקיץ 2007 ובשנה וחצי שקדמו לה. משפחות שאיבדו את יקיריהן בקרבות הרחוב המדממים בין פת"ח לחמאס ונשבעו לנקום. הכסף עבור הסולחות המקומיות מחפה על תאוות הנקם ועל פי הקודים החברתיים גם סותם את הגולל על נקמה אפשרית.

כסף קשור לתהליך הפיוס גם מזווית אחרת. אבו מאזן למשל מבקש לצרוב כעת בתודעה כי הוא שהוביל את חמאס אל פתחו של מאמץ הפיוס הנוכחי, בכך שהוריד אותו על הברכיים עם סגירת השאלטר לעזה (הסנקציות שנקט בהן בעקבות הקמת ממשלת הצללים בעזה, לרבות קיצוץ בחשמל, בתרופות, במשכורות ובתקציב שרמאללה מייעדת לעזה). בראיון לערוץ טלוויזיה מצרי התרברב השבוע כי חמאס התרצה לאחר שהוא עצמו קיצץ להם חלקית בתקציבים – רבע בלבד ממה שיכול היה לקצץ. חמאס אכן הרגיש את הקיצוץ בכיסו וייתכן שהדבר האיץ בו למצמץ ראשון. הוא צריך את הכסף כדי לשמור על המערך הצבאי.

אגב, הממשלה הפלסטינית שחזרה השבוע לעזה שבה לעסוק במקור כלכלי פוטנציאלי שעד כה נמנע ממנה. מרבצי הגז שאותרו בעזה לפני שבע-עשרה שנה במאגר "גזה מרין" מול חופי הרצועה. כעת היא רוצה להשתלט עליו, בתקווה שיימצא הזכיין שיפיק ממנו גז טבעי.

לא מעט אינטרסים כלכליים וכסף אפוא מעורבים בסיפור הזה. לא רק עניינים של כבוד, משילות ופוליטיקה פנימית. ולא דיברנו עוד על ההשפעה שתהיה לאחדות פנים פלסטינית על הכספים שמעבירות לרשות הפלסטינית ישראל, ארה"ב והקהילה הבינלאומית.

22195241_833476560110951_70127393178610363_n

ומה תכל'ס?

אני בוחר שלא לעסוק כאן במוקשים הידועים בדרך להשלמת הליך הפיוס:

  • מי יהיה בעל הבית האמיתי של עזה ביום שאחרי?

  • איך משנים דיסקט אחרי עשור של נתק כשדור שלם, בחלקו הגדול, בגילי 10-20, מכיר מציאות אחת ויחידה – שבה הרשות היא האויב של עזה לכאורה?

  • כיצד ניתן לאחד שתי ישויות פוליטיות מנותקות לחלוטין שהקימו מערכות חינוך/משפט וחקיקה/שיטור ואכיפה נפרדות לחלוטין בעשר שנות פילוג?

  • מי יהיה אחראי על הביטחון ברצועה ומה יהיה גורל הנשק של חמאס והמנהרות, כמו גם גורל הזרוע הצבאית של חמאס וזה של ארגוני הטרור האחרים בעזה?

  • האם הרשות הפלסטינית תקלוט לתוכה את עובדי הציבור שחמאס מינה בעשר שנות שלטונו בעזה ותשלם להם משכורות? האם תסתכן בעצירת כספי המדינות התורמות בעקבות זה?

  • גם אם יוצע שהנשק של חמאס יישאר במחסנים ולא יוצג ברחובות ושהריבונות בעזה-עילית תהיה בידי הרשות בעוד הריבונות בעזה-תחתית (עיר המנהרות) תישאר בידי חמאס – האם זה יהיה מקובל על הרש"פ? על ישראל? על ארה"ב?

  • כיצד יצליחו פתח וחמאס לשלב בין שתי תפיסות מנוגדות ודוקטרינות ביטחוניות הפוכות?

  • האם יקימו ממשלת אחדות והאם היא תכיר בתנאי הקוורטט הקוראים להכרה בישראל?

  • האם חמאס יורשה להשתתף בבחירות לאש"ף, והאם פת"ח וחמאס יסכימו על מועד בחירות חדשות לנשיאות ולפרלמנט?

נשאיר זאת לצדדים עצמם. הם יזדקקו לעבודה מאומצת. אולי משימה בלתי אפשרית.

ואולי, אחרי הכול, הסקפטיות לא במקומה, ובעת ההיא "גר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ… ופרה ודב תרעינה יחדיו… ואריה כבקר יאכל תבן".

אודות kasba67

ראש דסק פלסטינים, תאגיד השידור הישראלי כאן, כאן 11 ו-כאן רשת ב' Correspondent, Palestinian Affairs galb@kan.org.il

0 comments on “הפיוס לאן? | גל ברגר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: