מצעד האיוולת: קונספציית עזה | גל ברגר

איך שלא נסתכל על זה, איך שלא נהפוך את זה, עזה בסבירות גבוהה צועדת אלי מלחמה חדשה. זו דעתי כמובן, לא "עניות דעתי הקובעת". אבל דעה שהתגבשה לאחר בחינת כמה חלופות וכופרת בקונספציה שאט אט תופסת עוד ועוד מקום בחלונות הגבוהים כאן בישראל. קונספציה שאומרת שאפשר להשאיר את המצב בעזה ואת רמת האלימות מעזה כפי שהם היום לאורך זמן.

הקונספציה הזו שגויה מיסודה. קודם כל משום שמקבלי ההחלטות אינם מביאים בחשבון באופן עמוק את הפער ההולך וגדל בין מה שמדינה מסוגלת להכיל לבין מה שהציבור יכול להכיל. הלחץ הציבורי שהחל באוכלוסייה הנפגעת בעוטף עזה שחייה שובשו בחצי שנה ויותר מאז החלו הפגנות הגדר, מתפשט ויתפשט בהדרגה גם למגזרים אחרים. תקרת ההכלה של הציבור נמוכה מזו של היושבים בירושלים. וגם אמירות בקול סמכותי כמו "יום השישי השקט ביותר מזה שבעה חודשים", לא יחפו על האמת, כל עוד אינן מתיישבות עם המצב בשטח.

"הקונספציה" שגויה גם משום שמקבלי ההחלטות פועלים בסביבה של אי ודאות, מרובת משתנים, שלא כולם ניתנים לניבוי וחיזוי ורבים מהם אינם בשליטתם, שלא לומר בידי שמיים. ולראייה, גם כאשר חמאס מוכה, מורתע ומאולף לכאורה, עלול לרדת ביום חורפי סגרירי ברק מן השמיים ולשגר רקטה לעבר ישראל, למי שמאמין בשטות הזאת כמובן (אישית, ביום שברקים יחלו לפגוע בזה אחר זה בהנייה, ואז בסינוואר, ואז בפתחי חמאד, אשקול להתחיל להאמין שברקים החלו לשגר רקטות מעזה).

ובנוסף, כאשר אתה ניצב מול בעיה תופחת, להלן: רצועת עזה, על כל היבטיה האזרחיים, אתה לא יכול פשוט להחליט שאתה מקפיא מצב. לעצום עיניים, כאילו כדור האש הזה לא דוהר בדרך אליך. בניגוד למכשירי הווידיאו של פעם, אי אפשר פשוט לעשות PAUSE ולקוות לטוב. גם לא לזרוק לעזה כמה פירורים ולצפות שהיא תהנהן ותתרצה. גם אם זה אפשרי בסיטואציות אחרות, זה לא אפשרי עם עזה. לא עם עזה שתחת יחיא סינוואר.

ברור שאיש אינו יודע לומר מתי תפרוץ המערכה מול עזה, האם בתוך חודשיים, חצי שנה, או שנה וחצי, ובוודאי לא מה יהיה היקפה ועד כמה שורשית תהיה אם בכלל, אבל הווקטור הכללי מצביע לכיוון הזה, לכיוון של מלחמה חדשה, ואני מתקשה לראות מצב שבו הווקטור יתהפך. רקטות יעופו באוויר, הסיכולים הממוקדים יחזרו, הרוגים ונפגעים במסות בצד הפלסטיני, בצד הישראלי פחות, חיל האוויר יכתוש את המנגנון הצבאי של חמאס עד דק, והישראלים יחזרו למקלטים.

אמת, שוררת הבנה בישראל ובחמאס שמלחמה חדשה בעזה תביא אותנו לאותה הנקודה בדיוק. היא בוודאי תחזיר את חמאס למרחב ההרתעה, לאחר שהחל זה מכבר להראות סימנים שהוא סוטה וחורג מקווי המעגל הברורים ששרטטה לו ישראל בתום צוק איתן לפני ארבע שנים. המלחמה תשיג כנראה פרק זמן של שנתיים עד חמש שנים של שקט יחסי. אבל היא לא תשנה את עזה מיסודה, והיא לא תפתור את מצוקות השורש שלה. מלחמה לבדה בלי הסדרה בעצם תאפס את הטיימר ותפתח שעון עצר חדש שרץ לאחור בדרך למלחמה חדשה.

מניתוח המצב עולה שחמאס אינו מוכן לשלם את מחירי ההסדרה הגדולה (פירוז, פירוק מנשקו, חזרת הרשות הפלסטינית לעזה, השבת הנעדרים והגופות) וגם ישראל לא מוכנה להתגמש בתנאיה. השחקנים האחרים שמתרוצצים באזור – מצרים, שליח האו"ם, אחרים – שוברים את הראש אבל נעים סביב הזנב של עצמם בתנועה מעגלית.

חמאס וישראל, מכירים זה את זו. במיוחד סינוואר שבילה כרבע מאה בכלא ישראל. שנים ארוכות השקיע בלימוד החברה הישראלית והפוליטיקה הישראלית, מאות שעות ויותר של צפייה ממושכת בפוליטיקאים ובפרשנים הישראלים המדלגים בין אולפני הטלוויזיה. הוא יודע היטב מה מלחיץ אותנו ומה מכאיב לנו, מכיר את נקודות התורפה ויודע היטב לזהות סדקים שדרכם הוא יכול לשחק בעצביה הרגישים של ההוויה הישראלית. הוא יודע להפעיל אותנו. הוא גם מניח, אני מניח, שבישראל מכינים, אם לא הכינו כבר, תכנית מגירה למכת פתע בעזה. הוא לא קופא על שמריו. גם הוא מכין משהו. השאלה היא רק מי ילחץ על הכפתור ראשון.

לא הפלת חמאס, אימרו: החלשת חמאס

בישראל ניסו לאחרונה לנתח מה עובר בראשו של יחיא סינוואר, מנהיג חמאס בעזה, בתום שישה חודשים של הפגנות על הגדר. ואלו המסקנות: חמאס לא הביא הישג משמעותי לעזה, כזה ששינה את מציאות החיים בעזה מקצה לקצה; הפיוס עם אבו מאזן תקוע, וחרף הוויתורים שחמאס עשה לרשות הפלסטינית אבו מאזן ממשיך לאיים בסנקציות נוספות על עזה; יחסי חמאס-מצרים נותרו כשהיו, מתנהלים דרך הפריזמה הביטחונית, תוך תפיסה מצרית עמוקה שחמאס הוא קודם כל אויב, והמצרים ממשיכים להחזיק בשלטר של עזה כקלף וכבן ערובה של השקט היחסי; יחסי מצרים-ישראל לעומת זה בפריחה.

ועוד מהחולף בראשו של סינוואר לפי הניתוח הישראלי: קטר וטורקיה לא יצאו מגדרן למען עזה; חמאס לא פרץ את הבידוד המדיני שבו הוא נתון, ומתנועה חובקת עולם עם מעמד אזורי הוא מוצא עצמו כיום מתכווץ ומתרכז יותר ויותר בעזה; המאמצים של חמאס לפגוע בישראל הן מעזה, הן מיהודה ושומרון, לא רשמו הצלחה מסחררת; אין בשורה לאסירים הפלסטינים בכלא ישראל; ועוד ועוד.

חמאס לבד. כמעט לבד בחושך. כך פחות או יותר רצתה ישראל לראות אותו בעת הזו. אין לה עניין בהפלתו בפעולה יזומה כחול-לבן או שאולי הגיעה למסקנה בינה לבין עצמה שהדבר אינו בהישג ידה. לכל היותר, זה צריך לבוא למטה, על ידי יוזמה עממית. מהפכה של הציבור בעזה נגד חמאס. ולא מהפיכת קטיפה. זה מחייב מהלך אלים. כן, יש מי שעדיין משתעשע ברעיון הזה בישראל, ויותר ממשתעשע. בלי לפרט.

את "האסטרטגיה" הישראלית מול עזה ניתן לזקק כך: היעד הוא חמאס מוחלש, מורתע, נתון בדילמות אין קץ ונאלץ מכורח לטפל בענייניה האזרחיים של הרצועה. להמיר אותו בהדרגה מארגון שחושב כל היום טרור, טרור וטרור, לעירייה או מועצה מקומית המטפלת בבעיות הביוב של עזה ודואגת שלאנשים יהיה חשמל בבית ואוכל במקררים. חמאס שיישאר כתובת שלטונית מול ארגונים סוררים, חמאס שמרסן את עצמו ואת הסובבים אותו בכל הקשור לטרור מול ישראל, חמאס שהופך סוג של משמר הגבול של ישראל בעזה מהעבר השני של הגדר. יותר תשומות שמושקעות באזרח העזתי, פחות בהתעצמות צבאית. חמאס, שמבין את מחיר המלחמה.

גם אם ההנחה שהצלחנו בכך – נכונה, מהו מחיר השקט? את זה חמאס מנסה לפענח בחודשים האחרונים, בינתיים ללא הצלחה. התשובות שהוא מקבל אינן מספקות  אותו. מי שרוצה שקט ארוך טווח, יצטרך לייצר פתרונות יסוד. עומק השקט, כעומק ההסדרה.

הפיוס – סוף לחגיגה הכספית ברמאללה

מי שמאתגר את הסיפור המורכב הזה בין ישראל לחמאס הוא היושב ברמאללה: אבו מאזן. הוא לא יזיל דמעה אם ישראל תשבור לחמאס את מפרקתו במערכה חדשה בעזה. אבו מאזן לא מוכן לפי שעה להתקפל מן הדרישה המקסימליסטית שחמאס יעביר לו את עזה כולה, תנאי לפיוס פנים-פלסטיני. וכשהוא אומר כולה הוא מתכוון כולה, עזה עילית ועזה תחתית, בלי חוכמות ובלי שטיקים. הזרוע הצבאית של חמאס, עז א-דין אל-קסאם, OUT. הללו יישאבו ויוכפפו אל מסגרת רשמית ויפנו את רחובות עזה לאנשיו של אבו מאזן. חלומות באספמיה.

עד אז, מכל מקום, אין בכוונת אבו מאזן לזרוק לעזה חבל הצלה כספי שיקל בלחץ על חמאס. בה בעת, אבו מאזן מצוי בדילמה: כיצד מענישים את חמאס בלי להעניש את תושבי עזה, כלומר בלי לכרות את הענף הזה. כיצד מכבידים על חמאס את עול האוכלוסייה, תוך בידוד האוכלוסייה עצמה ומניעת פגיעה אנושה בה שתחזור כבומרנג ותפגע בלגיטימיות של רמאללה.

משקיף פלסטיני העריך כי אבו מאזן כלל אינו מעוניין בפיוס עם חמאס. "הוא לא רואה את עזה ממטר, גם לא חמישים שנה קדימה". כמו ישראל, להערכת המשקיף הפלסטיני, גם אבו מאזן מעונין בהמשך הפיצול בין עזה לרמאללה. ולמה? כיוון שמאז הפיצול בקיץ 2007 גופי הביקורת על אבו מאזן משותקים. ובראש ובראשונה הפרלמנט הפלסטיני שעכשיו אבו מאזן מאיים לפזר סופית. אם היה פיוס, הפרלמנט הפלסטיני היה חוזר לחיים, או אז – הייתה נגמרת החגיגה הכספית ברמאללה. על כל שקל, היה צריך לתת דין וחשבון לפרלמנט. "ערפאת היה נלחם בשנות התשעים עם הפרלמנט על כל סעיף בתקציב, בלי פרלמנט – מבחינת אבו מאזן זה גן עדן. החיים הטובים", אמר. תיאוריה מעניינת.

תקרת הזכוכית של ישראל

הנהגת חמאס בהובלת סינוואר היא הנהגה רציונלית בסך הכול, כך מבינים גם בישראל. היא עושה כל העת הערכות מצב ושיקולי רווח והפסד, ובשישי שעבר כשהבינה שעזה מסתכנת בגרירת ישראל למהלך צבאי ברצועה, חמאס אכן לקח צעד אחורה וריסן את ההפגנות על הגדר. הן לא היו שקטות, הן היו אלימות, הן לא היו דלות משתתפים ולא תמיד שמרו מרחק מהגדר, אבל חמאס שיחק בווליום, הוריד מעט את העוצמה. רק מעט, אבל הוריד.

ישראל זרקה לחמאס בחודשים האחרונים כמה פירורים אך כל זה נשאר בגבולות המגרש המוכר היטב לחמאס, כחלק ממדיניות המקל והגזר. דברים שהיו לו ונלקחו ממנו בגלל רף האלימות הגואה והוחזרו לו, ושוב נלקחו ממנו, ושוב הוחזרו לו. הקלות לא גרנדיוזיות במיוחד. מרחב הדיג שצומצם והורחב וחוזר חלילה, יותר ייצוא מעזה לגדה ולעולם (בעיקר חקלאי), וגם קצת לישראל (טקסטיל), פתיחת המעברים ארז וכרם שלום וסגירתם, ופתיחתם שוב.

יש את מסוף רפיח – שמצרים פתחה אי שם בחודש מאי וזהו שינוי חשוב עבור עזה המאפשר לעזתים לא רבים להתאוורר ולצאת משם טיפין טיפין (אם כי רוב העזתים יוותרו על התענוג שבסיוט הכרוך ביציאה ובחזרה דרך מסוף רפיח). לקו החשמל התקול שאמור להזרים חשמל מסיני לדרום רצועת עזה, איש בקהיר לא טורח לשלוח טכנאי. באשר למשכורות לאנשי חמאס בעזה שקטר כבר הייתה מוכנה לקחת על עצמה – אין בשורה. ויש כמובן את הסולר במימון קטר שנכנס לעזה (כשלושים מכליות עד כה) דרך ישראל, מה שהגדיל בשעתיים את משך זמן החשמל בבתים בעזה מארבע לשש שעות עם הפעלת שתיים מתוך ארבע הטורבינות בתחנת הכוח בעזה (שתיים אחרות מקולקלות). ישראל אפשרה את הכנסת הסולר הזה בציר עוקף אבו מאזן וזה בהחלט חשוב, וגם משמעותי עבור העזתי הממוצע. החורף בפתח.

אבל, וזה האבל הגדול, זו גם פחות או יותר תקרת הזכוכית שישראל מוכנה להתקדם בה מול עזה. אמרו לי לאחרונה אנשי עסקים פלסטינים מבית לחם: "תפתחו את עזה לחמש-מאות אלף פועלים פלסטינים שיעבדו בישראל, וכך תפתרו את כל בעיית עזה. תסללו את הדרך בכך לחזרת הרשות הפלסטינית לרצועה. חמאס והאג'נדה שהוא מייצג יתאדו מעצמם". חמש-אלף פועלים זה אולי מוגזם. סינוואר דיבר על חמישים אלף. במערכת הביטחון בישראל התרוצצו מספרים כמו חמשת אלפים ועשרת אלפים. אבל יש גם מי שמטיל וטו בטענה שאי אפשר להכניס אלפי פועלים פלסטינים מעזה לישראל, משום שברגע שזה קורה הם הופכים באחת פוטנציאל לגיוס בידי חמאס.

נכון, זה ידרוש מישראל היערכות ביטחונית אחרת. אולי להעביר את הפועלים תחקיר ביטחוני עם חיבור לפוליגרף אחת לחודשיים-שלושה. לבדוק אם הם עובדים אצל חמאס. בהחלט אתגר, אבל לא בלתי אפשרי. ובעיקר נכון לבחון את זה. אין סיבה אמיתית לפסול את זה על הסף. הרי יש אלפים שנכנסים ממילא מעזה לישראל מדי חודש. אנשי עסקים, סוחרים, אחרים. מה ההבדל? ויש עשרות אלפים שנכנסים מדי יום מהגדה לעבוד בישראל. גם שם יש חמאס. גם שם אין אוהבי ישראל.

עזה זקוקה להרבה דברים. לסולר, לכלכלה, לחשמל. לעוד שורה של צורכי יסוד. היא זקוקה בעיקר לחיים. לאופק. לתקווה. לתחושת אוורור וחופש. למקומות עבודה, לפרנסה. לאבא שיכול להסתכל לבתו בעיניים ולתת לה את המינימום שהיא זקוקה לו. לאמא שמסתכלת על בנה לפני השינה ויודעת שהוא יכול לחלום, וגם להגשים את החלום, ולא רק שנגזרו עליו חיי עוני מחפירים ושום סיכוי לפרוץ את המעגל האיום הזה. המצב שבו רוב מוחלט מצעירי עזה עד גיל 25 או 30 מעולם לא יצאו את שעריה הוא לא נורמלי. אחת-עשרה שנה תושבי עזה חיים בכלא. וזה בכלל לא משנה בגלל מי. חמאס, מצרים, אבו מאזן או ישראל. אחת-עשרה שנה שבהן הצדדים השונים מסביב מקווים שיום יבוא ועזה תטלטל את שלטון חמאס מלמטה. ומה על שני מיליון פלסטינים עד אז?

ובהמשך לקונספציה הישראלית השגויה ("שאפשר להשאיר את המצב בעזה ואת רמת האלימות מעזה כפי שהם היום לאורך זמן"), צריך לזכור דבר נוסף: גם לשלטון חמאס וליחיא סינוואר יש את הציבור שלו. הוא לא פועל בסביבה לבד. וכמו בישראל גם בעזה: תקרת ההכלה של הציבור נמוכה מזו של מנהיגי הארגון. וחמאס רואה אותם. ושומע אותם וחי איתם. הוא חלק מהם. והוא לא יאפשר להם לפנות נגדו. כמודל הכוס המתמלאת. ברגע מסוים, היא תישפך. וכל הלחץ הזה יעלה על גדותיו. סביר שעל גדותיו המזרחיות.

מילה על אבו מאזן

ההבנה בישראל היא שהאיש אמנם לא בשיא בריאותו, אך הדיווחים על מותו והידרדרות קריטית במצבו היו מוקדמים מדי. אבו מאזן לא נמצא בסכנת חיים מידית ולא ידוע על מחלה סופנית שלקה בה. "הוא כמו פולניה זקנה", אמר לי מישהו. "היא חולה, חולה, חולה… ואז, ביום בהיר, היא לפתע אלמנה". ההערכה בישראל היא שאבו מאזן ישרוד איתנו גם את 2019 אם לא יחול שינוי פתאומי במצבו הבריאותי. אנשים שפגשו אותו לאחרונה מספרים שהאיש צלול, עובד, חיוני, לא סובל משום בעיה קוגניטיבית ולצערו או שלא לצערו עדיין מזהה את סביבתו היטב. הוא שולט ביד רמה ומחזיק את הנהגת הפת"ח קצר בלי שאיש מעז למתוח עליו ביקורת פומבית. מאחורי גבו – הביקורת חוגגת.

השבוע הוא לקח איתו לסולטנות עומאן שבדרום-מזרח חצי האי ערב את משולש הזהב: ג'יבריל רג'וב, מאג'ד פרג' וחוסיין א-שייח'. בבדיחות הדעת נאמר שזה נראה היה לרגע כמו מסע אודישנים לבחירת היורש. אבל האמת היא שהדריכות לקראת היעלמותו המידית של הראיס ירדה פלאים. אולי חוץ מהדריכות שלו עצמו, אולי זו בעצם הסיבה שדאג להשאיר צמוד אליו את היורשים הפוטנציאליים. שלא יכינו הפתעה.

בעת האחרונה גוברים הספקות לגבי תבונתו המדינית – הן מול האמריקנים, הן בזירה הפנים פלסטינית מול רצועת עזה וחמאס. ספקות באשר למדיניות ה"כלום או לא כלום" שלו ביחס לממשל האמריקני, ביחס לחמאס, ביחס לישראל. חשש שכל זה ייגמר בכלום ושום דבר, שהרשות הציבה עצמה בעמדה המנתקת אותה מתהליכים פנימיים, אזוריים ובינלאומיים שקורים ויקרו ממילא. איתה או בלעדיה.

הספקות הללו מקננים לא רק בבכירים פלסטינים התוהים על טיב המהלכים שמוביל הראיס, אלא גם אצל גורמים זרים ובוודאי ישראלים. אבו מאזן מוצא עצמו בבידוד בינלאומי כמעט כבתמונת ראי למצבו הגיאופוליטי של יריבו המר חמאס. האמריקאים לא בכיס שלו, הוא מחק את גרינבלט וקושנר כלא היו (כמעט כמו שטראמפ סבור כי מחק את ירושלים והפליטים מסדר היום של המו"מ המדיני בעתיד). גם את המומנטום האירופי שהיה לצדו בשנים האחרונות הוא מתחיל לערער ולאבד, לפחות חלקית. עם המצרים והקטרים הוא מזמן בסכסוך עמוק. אפילו את הקשר עם מלאדנוב הוא שרף, אף שלאחרונה התעדן במעט השיח במוקטעה נגד שליח האו"ם וחרף העובדה שאנשיו של אבו מאזן עדיין משמרים את הערוץ חי ופעיל. המנייה של ראש הרשות הפלסטינית צונחת, משל הייתה חץ אדום בוהק בירידה על לוח המניות הדיגיטלי בנאסד"ק.

אודות kasba67

ראש דסק פלסטינים, תאגיד השידור הישראלי כאן, כאן 11 ו-כאן רשת ב' Correspondent, Palestinian Affairs galb@kan.org.il

0 comments on “מצעד האיוולת: קונספציית עזה | גל ברגר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: