אינשאללה | גל ברגר

שלהי אביב 2017. יושב לו שגריר מצרים בישראל דאז, חאזם ח'יירת, בארוחת צהריים עם בן שיחו (פרטיו שמורים במערכת). משהו הטריד את מנוחתו של השגריר המצרי. אוטוטו יפציע הקיץ. ובקיץ הוא צפוי לארח בביתו בהרצליה שורה של בכירים ישראלים לרגל "היום הלאומי" של מצרים. הנשיא רבלין וראש הממשלה נתניהו כבר הוזמנו לאירוע שתוכנן בקפידה ונועד לראשית אוגוסט. עד כאן הכל בסדר.

"מה מטריד אותך?", שאל השואל. "מהמשרד של ליברמן מאותתים שהוא רוצה להגיע", השיב השגריר המצרי, אחז בראשו בשתי ידיו, גלגל עיניו מעלה מעלה והניע את ראשו ימינה ושמאלה לנוכח עסק הביש שזה עתה הובא לפתחו. כאב ראש אמיתי.

ליברמן מעולם לא הצליח לאחות את הפצע הפתוח עם מצרים מאז איים בהבל פה להפציץ את סכר אסוואן. האיום בהפצצת הסכר כבר היה ערטילאי אז, אבל הזמנת ליברמן לאירוע מצרי פורמלי הסתמנה כחומר הנפץ האמיתי. אפילו בניתוח להארכת הפתיל שעבר שר הביטחון לא היה כדי לנטרל את הפצצה.

ההתייעצויות בין השגרירות המצרית ברחוב באזל 54 בתל אביב למשרד החוץ בקהיר החלו מיד. ההחלטה שהתקבלה: להשהות תגובה, להרוויח זמן. לא להשיב לאיתותים מסביבתו של ליברמן, ולראות כיצד יתגלגלו העניינים.

ההמתנה השתלמה. כשבועיים לפני האירוע המתוקשר בבית השגריר המצרי בהרצליה בא לעולם "משבר המגנומטרים" בהר הבית. האווירה בעולם הערבי הייתה של התגייסות. התגייסות למען הפגיעה בסטטוס קוו באגן הקדוש בירושלים. האירוע בבית השגריר בוטל, ומבוכה גדולה נמנעה מכל הצדדים. השגריר המצרי נשם לרווחה.

נזכרתי בזה השבוע כשראיתי את ההתמוגגות בוורשה מכמה תמונות של נתניהו ליד שר החוץ התימני ומהפגישה המתועדת עם שר החוץ של עומאן. למה? משום שזה הזכיר לי משהו אחר שמעלה בי סימני שאלה ועוד נגיע אליו בהמשך.

מודה שחשתי צביטה בלב לראות ממה מתמוגגים בישראל יותר מרבע מאה לאחר ועידת מדריד ואוסלו. הישגים בנקודות בלבד ביחסים עם העולם הערבי ובעיקר מתחת לשולחן, תזוזה איטית למדי לעברנו כתזוזת לוחות טקטוניים בראי הזמן. בסך הכל יחסים די תקועים. הייתכן שהסכסוך הפעיל והמדמם עם הפלסטינים הוא שעומד בלב העניין? האם הוא החומה שרק אם תופל תסלול את הדרך לרכבת אווירת מנתב"ג לדובאי, ריאד, דוחא, מנאמה וכווית סיטי?

נזכרתי גם שארבעים שנה אחרי הסכם השלום עם מצרים ועשרים וחמש שנה אחרי הסכם השלום עם ירדן לא באמת נוצר סחף לעבר ישראל. התיירים הישראלים לא יוצאים בהמוניהם לנגב חומוס בקהיר או בעמאן, והמטוסים משם רחוקים מלהיות מלאים באזרחים מצרים וירדנים. האם שוב אלה הפלסטינים המעצבנים?!

אמת, התפכחנו מאז אוסלו. והמילה שלום כבר מזמן התחלפה בהסדרים אזוריים מבוססי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים. שלום בין הנהגות, לא בין עמים. שקט בגבולות, עורף מתפקד – הם הם השלום החדש. ועם זה לכשעצמו אין בעיה. זה לא פחות חשוב מלאכול חומוס בבירות ערב או להתהלך בשוק חאן חלילי בקהיר ולבקר בפרמידות בגיזה. אבל האם יחסים כאלה הם sustainable לאורך זמן? (סליחה, אבל התרגום בני קיימא פחות מתאים פה).

כמובן שאי אפשר להתעלם מהתקרבות האינטרסים בין ישראל לכמה ממדינות ערב הסוניות בשנים האחרונות. בדיוק אגב כמו עם סיפור מעצמת הסייבר והסטארט-אפ ניישן, גם את ההתקרבות הזו אין לזקוף לזכות נתניהו. לא נתניהו הביא לשינוי, כי אם המציאות.

נסיכויות המפרץ לא באמת נזקקו לנתניהו כדי להבין את גודל האיום שנשקף להם משכנתן, איראן. אלא שהזרקור שהאיר נתניהו על האיום האיראני מקדמת דנא, והקשב שניתן לזה לראשונה בבית הלבן שתחת דונלד טראמפ אפשרו את התכנסות האינטרסים ברגע מסויים על פני ציר הזמן.

כך היה גם עם הסעודים שקפצו על העגלה בעזוז ובשמחה לאחר שהטיבו להבחין בסמיכות האינטרסים עם ישראל וארה"ב בנוגע לאיראן וזיהו הזדמנות פז לניקוי שמם לאחר שהוכתם שוב ושוב מאז אירועי ה-11 בספטמבר. ועומאן, כמו עומאן, שבה ביקר לא מזמן ראש הממשלה, מאז ומתמיד מגששת את דרכה באפילה בסבך המזרח תיכוני באמצעות הפנס האמריקני.

הסיפור של השגריר המצרי והזמנת ליברמן התחבר לי איכשהו עם הפלרטוט והטנגו המדומה עם העולם הערבי על רחבת הריקודים בוורשה. הוא הזכיר לי עד כמה שבריריים היחסים האינטרסנטים האלה שבין הנהגות ערב לבין ישראל. כל משב רוח, כל מלחמה בעזה, כל אינתיפאדה חדשה, כל מגנומטר, מאיימים לגדוע אותם באחת או לכל הפחות להסיגם לאחור. משל היו קורי עכביש.

זה הזכיר לי שגם החזקים שבמנהיגי ערב לא יכלו וספק אם יכולים כיום להתייצב אל מול נחשול הזעם האימתני של הרחוב הערבי בעיתות משבר הגובה קרבנות רבים בין ישראל לפלסטינים. וזו הבעיה האמיתית של כל הרפתקה רומנטית עם מדינה ערבית במזרח התיכון גם כעת, בשנת 2019.

זה לא שלמנהיגי ערב איכפת כל כך מאחיהם בגדה ובעזה. או כפי שהגדיר זאת פעם מישהו: הערבים מוכנים להילחם בישראל עד הפלסטיני האחרון. זה לא שמנהיגי ערב נרתעים מקרבה לישראל לו הדבר היה תלוי בהם ובהם בלבד. לא זה הסיפור. הסיפור הוא סיפור הלגיטימיות של המשטרים הערביים, יציבותם והעמידה בלחצי הרחוב.

וכל עוד הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא נסגר, הבית שלהם – הרחוב – חשוף לתנודות. כל מלחמה בעזה, כל אינתיפאדה חדשה, כל מגנומטר, גורמים להם לסגת לאחור מכל מראית עין של קרבה לישראל. הרצון שלהם לסגירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני נובע קודם כל מהרצון לייבש את הביצה הטובענית הזו שמאיימת בעיתות משבר למשוך למטה גם אותם.

והנה מתקרב לו רגע האמת. The moment of truth. הרגע שבו יפרסם ממשל טראמפ את תכניתו המדינית, "דיל המאה" (אם אכן ישנה כזו ואם אכן תראה אור). תכנית שהפלסטינים יעמידו כנגדה צבאות של סאיב עריקאתים שידברו בגנותה ויקרעו אותה לגזרים באולפני הטלוויזיה.

או אז יילכו האמריקנים לסעודים, ואח"כ לבחריינים, ואולי גם לעומאן ויבקשו תמיכה. גם מצרים וירדן ייקראו לדגל. האם האמריקנים יקבלו את התמיכה שהם כה זקוקים לה? גם בצל מחאה פלסטינית חריפה כפי שהיא מסתמנת? והאם מישהו מאלה יעז להסתכן בתמיכה פומבית במקרה כזה?!

יש משהו מאוד לא פוליטיקלי קורקט שאומר כאן. לא מתוך גזענות חלילה אלא מתוך שנים של ניסיון, התבוננות וחיכוך עם הצד השני. עמיתיי הכתבים לענייני פלסטינים מכירים זאת היטב. תרבות האינשאללה, ה"אולי", וה-"ניחכי בוכרה" (נדבר מחר), ולצידה תרגילי ההתחמקות.

בכיר פלסטיני שאינו שש לדבר איתך ישיב "אני בפגישה, תתקשר עוד מעט". עוד מעט זה שם קוד למשהו שלא יקרה בטווח הנראה לעין. הטלפון פשוט ייסגר וקולה של הדוברת האלקטרונית ("ג'וואל מרחבא…") יחליף את צלילי החיוג המונוטוניים. "מראפקו מעכ" (שומר הראש שלו איתך), ו-"הוא מסאפר" (הוא נסע לחו"ל) – גם הם חלק משורה של ביטויים שגורים שאנו שומעים לעיתים קרובות כשמנסים ליצור קשר עם בכיר פלסטיני המעוניין להתחמק. המשוכללים שבהם, ברגע שישמעו את קולך, אף יגדילו לעשות תרגילי רשת סלקום משנות התשעים: "הלו, הלו, הלו", וינתקו. לאחר מכן כבר לא ישיבו לטלפון המצלצל.

ההתנהלות הזו – כך שמעתי – אינה זרה גם לבכירים בצמרת העולם הערבי ולמי שבא עמם במגע לעיתים תכופות. דיפלומט מערבי שיצא לו לשוטט לא מעט בבירות ערב העריך באוזניי כי ברגע שהצוות  "קושנר את גרינבלט" ינחת בארמון בריאד עם התכנית השלמה של דיל המאה, הוא ייתקל בהנהונים מלאי עניין.

"זה מאוד מעניין מה שיש פה", יאמרו המלך ובנו יורש העצר לאנשי טראמפ, ויוסיפו את נוסחת הקסם: "אנו צריכים להתייעץ בנושא". האמריקנים לא ישמעו לא, אבל גם לא ישמעו כן. ה"התייעצויות", בדיוק כמו סיפור השגריר המצרי וליברמן, נועדו להשהות תגובה, להרוויח זמן. לראות כיצד יתגלגלו העניינים, ולקוות לטוב.

בזה יסתכם העניין ויירד המסך על תכניתו הגרנדיוזית של טראמפ.

האם הוא טועה?

אינשאללה.

אודות kasba67

ראש דסק פלסטינים, תאגיד השידור הישראלי כאן, כאן 11 ו-כאן רשת ב' Correspondent, Palestinian Affairs galb@kan.org.il

2 comments on “אינשאללה | גל ברגר

  1. Ofer Arad

    אתה לא טועה.
    הפלסטינים לא יקבלו פחות מפלסטין מהים ועד הנהר ותוקעים את עצמם ואת שאר העולם הערבי.
    גם המוסלמים לא יקבלו אותנו במרחב הזה, ולכן הרחוב הערבי שונא אותנו. הן מסיבות מוסלמיות, והן מסיבות של זעם אינסופי על המשטרים שלהם.
    רק שינוי סדרי עולם ישנו משהו ביחס של הערבים אלינו ואל עצמם…

    אהבתי

  2. אילן ברוק

    בוקר טוב .פרשנות יפה והסבר ממצא,
    אני חושב שההתכנסות בוורשה לא רק דיברו על אירן אלא האמריקאים הציגו את תוכנית השלום שלהם החדשה בחסות בעית אירן. שבת שלום .

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: