המו"מ חזר לשנת האפס, וזה לא בהכרח רע | גל ברגר

קשה לדעת לאן יוביל מתווה טראמפ.

האם יתנדף מאליו ויהפוך עוד דף בהיסטוריה מפוארת של הסכמים, הצעות וסבבי משא ומתן שלא הובילו לסוף הסכסוך הישראלי-פלסטיני וירדו לטמיון?

או שמא בכוחו לייצר דינמיקה חדשה שמקורה בהפיכת הפרדיגמה מיסודה ובחשיבה מחוץ לקופסא.

דבר אחד כבר בטוח: פרסום המתווה הצליח להעיר מתרדמת את הפיל המדיני בינינו לבין הפלסטינים, ואפילו להחזיר את הנושא לקדמת הבמה של השיח הפנים-ישראלי ערב בחירות, אחרי תקופת היעדרות ממושכת. ועל זה כשלעצמו יש לברך.

לקחתי לעצמי כמה ימים כדי לתת למתווה לשקוע. ראשית לקרוא בו כל אות וכל מילה. אחר-כך לעבד. בין לבין לשמוע. ובעיקר לנסות להבין ולגבש קו מחשבה יציב למול המתווה הזה.

זה לא היה פשוט ולא בטוח שהצלחתי. קודם כל משום שהמוח כבר הורגל בפרדיגמה מסוימת: שתי מדינות לשני עמים, שפחות או יותר צריכות לרוץ על הקו של שישים ושבע עם חילופי שטחים, וכמובן – הכול בהסכם שיהיה מקובל על שתי ממשלות מתונות ופרגמטיות בשני הצדדים.

לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה על פעמים אין ספור שבהן דחתה ההנהגה הפלסטינית לדורותיה ניסיונות להגיע להסכם, או לחלופין – לא חזרה עם תשובה חיובית. אני מודע לטענה הפלסטינית שמעולם לא נעשה ניסיון אמיתי מהצד הישראלי להתקרב למינימום הדרישות שלהם, שעכשיו כבר נראה כמו נקודה משוטטת בחלל המתרחקת מבסיס האם.

לא הפלגתי במחשבות יותר מדי לאחור. נזכרתי בנקודות הציון המרכזיות בתהליך המדיני בעשרים השנים האחרונות. ועידת קמפ דיוויד מיולי 2000 (שאחריה פרצה אינתיפאדה ארורה), שיחות טאבה כמה חודשים לאחר מכן, מתווה הנשיא קלינטון, ערוץ אולמרט-אבו מאזן לאורך שנת 2008 בעקבות ועידת אנאפוליס, ומתווה קרי בימי כהונתו של הנשיא אובאמה בבית הלבן.

נזכרתי בראשי הממשלות שחלפו כאן אצלנו מאוסלו ועד היום: מרבין ופרס, עבור בברק, שרון ואולמרט, וכלה בנתניהו. כמעט כולם הציעו משהו. הוא מעולם לא התקבל על ידי הצד השני.

אבו מאזן איתנו כבר חמש-עשרה שנה ושום הסכם לא נראה באופק. אוסלו סוגר אוטוטו שלושה עשורים וסוף לסכסוך אין. הכול תקוע. הצדדים אפילו כבר לא עוסקים במי אשם ומי תקע. נותרנו שני עמים מתכתשים בקרב אגרוף אינסופי, בלי לסגור אחת ולתמיד את הרומן המדמם הזה.

ואולי אי אפשר לסגור אותו? אולי באמת נגזר עלינו להישאר כך לנצח. או לפחות עוד עשרות שנים קדימה. שני עמים שנלחמים זה בזה בין הפוגות. אולי זה פשוט גדול עלינו, המשקעים ואמונות היסוד וכל הפצעים הפתוחים, וההרג שאף פעם לא באמת נפסק.

העובדה שגם היום, בשנת 2020, ילד ישראלי וילד פלסטיני שיתבקשו לצייר את מפת ישראל או את מפת פלסטין בהתאמה, ישרטטו את אותה המפה בדיוק: האחד יצמיד לה את השם ישראל, השני את השם פלסטין – מדברת בעד עצמה. ליבת התנגשות הנרטיבים של שני הצדדים.

 

אין בן גוריון פלסטיני

במרס 2011 הזדמן לי ככתב ברשת ב' לראיין את אבו מאזן אחד על אחד בלשכתו במוקטעה, יומיים לאחר רצח משפחת פוגל באיתמר. כחמישים דקות נמשך הריאיון. בין השאר שאלתי אותו על הצעת אולמרט הנדיבה שמעולם לא לקח.

"מדוע אדוני מעדיף מאה אחוז כיבוש על פני שני שלישים של שלום", התעניינתי. "קח מה שנותנים לך עכשיו, ועל השאר דבר אחר-כך". "אני מכיר אתכם הישראלים", השיב לי אז. "אם אסגור איתכם היום על שני שלישים אני יכול לשכוח מהשליש הנותר".

הזכיר לי השבוע מישהו בשיחת מסדרון את בן גוריון שאי שם ב-1947 הכריע לטובת הפרגמטיזם המדיני. הוא לקח מה שנתנו לו, כשהערבים אמרו לא. אילו לא עשה כך, ספק אם הייתה לנו מדינה.

אין בן גוריון פלסטיני. אבו מאזן הוא לא בן גוריון. גם מהאלטלנה שנכפתה עליו בעל כורחו ב-2007 הוא ברח, ואיבד בשל כך את רצועת עזה לחמאס ששולט בה שלוש-עשרה שנה.

הסירוב העיקש שלו שלא לקחת בשתי ידיים את מה שהוצע לו בעבר (על ידי אולמרט, ברק) וההמתנה האין-סופית לעוד חצי מילימטר שיקבל מראש הממשלה הישראלי הבא הביאה אותו לאן שהוא נמצא היום. בלי הסכם, ועם נסיגה דרמטית לאחור. המשא ומתן חזר לשנת האפס.

שנים שההנהגה הפלסטינית הורגלה שכל ראש ממשלה ישראלי נותן לה קצת יותר מקודמו. אז מדוע לקחת עכשיו? אולמרט היה מוכן לתת (בעל-פה) עד חצי המלכות ויותר, אבל הם בנו על ליבני שתיתן יותר אחרי בחירות 2009. ואז נפל דבר: נבחר בנימין נתניהו.

לראשונה אחרי שנים נרשמה עצירה בסחף של ראשי הממשלה הישראלים שנתנו לפלסטינים קצת יותר בכל פעם, בזה אחר זה. עם נתניהו, היה ברור לפלסטינים מלכתחילה, נפתח המשחק מחדש. אובאמה, שנבחר זמן קצר קודם, שימש להם מגן מסוים, אבל אז בא טראמפ.

והחודש, ינואר 2020, מחק במחי תוכנית מדינית אחת בת 181 עמודים, שנים של הישגים שהפלסטינים היו בטוחים כבר שנמצאים בכיסם בעקבות המקח וממכר שניהלו עם המדינאים הישראלים המתחלפים.

181 זה גם מספרה של תוכנית החלוקה מ-1947 שחילקה את הארץ בין יהודים לערבים והתקבלה באו"ם. תוכנית שבן גוריון לא היסס לאמץ חרף הפער בינה לבין משאת נפשו, רק מתוך פרגמטיזם טהור. ההנהגה הערבית ובראשה המופתי דחו אותה על הסף. מאז השטח המוצע לפלסטינים רק הלך והצטמצם.

האם מקרי הדבר שמספר העמודים בתוכנית טראמפ – 181 – הוא גם מספרה של החלטת החלוקה ההיא? אין לדעת עם הציניות של הממשל הנוכחי והעומד בראשו.

 

הביצים של ערפאת

ישבתי השבוע ברמאללה עם אחד מחברי הנהגת הפת"ח. יש שמונה-עשר חברים בהנהגה (הוועד המרכזי) בסך הכול. רובם לא ששים לדבר את אשר על ליבם גם כשהם חולקים על אבו מאזן.

האיש פתח מבערים נגד הראיס. מעבר לשלל הטענות על האימפוטנציה שלו הוא אמר לי גם את הדבר הבא:

"הטעות ההיסטורית שלכם היא שלא חתמתם עם ערפאת. הוא היחיד שהיה יכול. אין מנהיג פלסטיני אחריו שיוכל לחתום איתכם אי פעם על הסכם".

למה, שאלתי בתמימות לכאורה.

"כי לאף אחד אין הביצים שהיו לערפאת".

 מה? לאף אחד מחברי הוועד המרכזי של הפת"ח אין את הביצים של ערפאת, גם לא לך?, המשכתי.

"תביא מאזניים לאחת הישיבות שלנו. תשקול את הביצים של כולם. כולן יחד לא שוקלות כמו אלה של ערפאת".

סליחה על הדוגמא הלא פוליטיקלי-קורקט. כך במקור, מה שנקרא. אבל מה זה אומר באמת לגבי היורש של אבו מאזן? אבו מאזן, כבר הבנו מזמן, לא יחתום הסכם עם ישראל. זה כנראה לא הייעוד שלו בחיים.

גם הוא הבין זאת, כבר לפני שש שנים כשאמר באחת הישיבות ברמאללה כי אין לו כוונה לסיים את חייו בבגידה. אבל האם יורשו היה מעז? ויורשו של יורשו?

והאם בכלל אפשר לחתום הסכם כשהמתון שבמתונים בהנהגה הפלסטינית יאמר לכל דורש, בפה מלא וללא היסוס שגם אם יהיה אי פעם הסכם: הוא לא מאמין בזכות של העם היהודי לריבונות על איזשהו תא שטח בחבל הארץ שבין הירדן לים. ותאמינו לי, שמעתי זאת מרבים.

לא בכדי אני תומך עקרונית בהפרדת כל מסלול משא ומתן רציני לשני ערוצים שחומה גבוהה ביניהם: ערוץ הנרטיבים ושיח הזכויות שבו יתפלספו הצדדים עד קץ הימים, וערוץ הפרגמטיזם והפרקטיקה שבו ידונו בחלוקה והסדר מעשיים שישביעו את רצון שני הצדדים.

לא בטוח שזה באמת אפשרי. ייתכן שאלה חלומות של נאיבים ואחרוני האופטימיים עלי אדמות.

 

היפוך הסדר ביוזמה הערבית לשלום

מתווה טראמפ אינו מציע חלוקה מעשית לשביעות רצון שני העמים. לכל היותר הוא מציע חלוקה מעשית לשביעות רצונו של עם אחד, וגם, לא בטוח של כל העם, אלא רק חלק ממנו.

כנייר הסברה ישראלי, הוא מסמך נפלא. הוא נותן במה ותהודה לנרטיב הישראלי והיהודי ולקשר הישראלי והיהודי לארץ הזאת – קשר שעד היום שוללים בצד השני.

הוא שם לעולם את האמת בפרצוף, וקובע כי השאיפה של ישראל שיכירו בה כמדינת הלאום של העם היהודי – לגיטימית.

בשדה הבינלאומי זהו ללא ספק מסמך מטלטל, פורץ דרך, הופך יוצרות, משנה סדרי עולם בכל הקשור לפרדיגמה שעמדה עד כה בבסיס כל משא ומתן שהתנהל בין ישראל לפלסטינים. וכשזה מגיע מהמעצמה מספר אחת, זה לא עניין של מה בכך.

חלק מהמתווה "עושה שכל" בלא מעט דברים. הוא באמת מציג תפיסה חדשנית, מחוץ לקופסא, שלעיתים עלולה להיתפס כהזיה או בלתי ישימה בעליל.

לא הכול במתווה חדש. הוא נשען על רכיבים רבים שנדונו או סוכמו בין הצדדים בעבר בעיקר בעל-פה. החיבור בין עזה לגדה, למשל, שתפס את הכותרות כאן השבוע ("מנהרה תחבר בין עזה לגדה"), כונה בסבבי משא ומתן קודמים "המעבר הבטוח" שיחבר בין עזה לגדה בציר עילי או תת-קרקעי. זו לא המצאה של ממשל טראמפ.

המתווה מפורט ומציג שורה של פתרונות אפשריים במגוון הסוגיות שעל הפרק אך הוא לא פותר הכול: מה יהיה, למשל, על תושבי מזרח-ירושלים שיישארו בישראל כאזרחי המדינה הפלסטינית. זוהי אחת משלוש האופציות שמעמידה לרשותם תוכנית טראמפ.

פעם שאל יאסר ערפאת באחד מסבבי המשא ומתן, מדוע אתם, הישראלים, מתעקשים לא להחזיר ולו פליט פלסטיני אחד לתחומי ישראל, ובד בבד אתם אוחזים כבקרנות המזבח בהמוני תושבי מזרח-ירושלים הפלסטינים. מה ההבדל? אלה פלסטינים, ואלה פלסטינים.

אבל אולי הדבר החשוב יותר הוא שהמתווה החדש מבקש להפוך את סדר הדברים שהופיע ביוזמה הערבית לשלום ובה נתלה הצד הפלסטיני לאורך השנים האחרונות. איך הופכים את הסדר? פועלים לקרב בין מדינות ערב לישראל עוד לפני סיום הסכסוך הישראלי פלסטיני.

היוזמה הערבית לשלום שאומצה בפסגה הערבית בביירות במרס 2003 לאחר שהותוותה ביוזמה סעודית, קבעה כי רק לאחר הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים ונסיגה ישראלית משטחים שנכבשו ב-1967 (גם הגולן, וגם יהודה, שומרון ועזה) – רק אז ולא רגע לפני ינרמלו מדינות ערב את יחסיהן עם ישראל.

בפרק המבוא של מתווה טראמפ נכתב כי הממשל האמריקני מאמין שאם עוד מדינות ערביות ומוסלמיות ינרמלו את קשריהן עם ישראל, הדבר יסייע בקידום פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. "מדינות ערב הפכו בנות ערובה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני", נכתב שם.

 

תכל'ס, במקום התחפרות בנרטיבים

המתווה מפגין בוז כלפי מאות החלטות שקיבל האו"ם לאורך השנים בקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולא הולידו דבר מלבד אוויר חם.

הוא כופר בפרקטיקה הפלסטינית של דקלום נרטיבים מהעבר במקום קידום פתרונות ריאליים ומעשיים לעתיד, או כפי ששאל פעם מישהו את הפלסטינים: אתם רוצים פשרה היסטורית או עדיין מחפשים אחר צדק היסטורי?

נזכרתי בדבריו של שלמה בן עמי שהטיח פעם בסאיב עריקאת באחד מסבבי המשא ומתן המייאשים והמתסכלים: Are you Mr. Erekat looking for a solution, or another UN resolution?. "האם אתה, מר עריקאת, מחפש פתרון, או עוד החלטת או"ם?"

זה המקום להזכיר שההנהגה הפלסטינית מנמקת את חוסר הנכונות שלה להתפשר על טריטוריה ולזוז מקווי 1967, בטיעון הבא: אנחנו את הפשרה שלנו כבר עשינו, כשוויתרנו על 78% מפלסטין היסטורית, והסכמנו להכיר בחלוקת הארץ ולהקים מדינה רק על 22% הנותרים (קרי, יהודה, שומרון ועזה). אז אל נא תדרשו מאיתנו פשרות טריטוריאליות נוספות.

במסגרת אימוץ הנרטיב הישראלי/היהודי, מתווה טראמפ בא ואומר דבר אחר: לפלסטינים מעולם לא הייתה מדינה. למעשה, ישראל היא שוויתרה על 88% משטחי 1967 (יהודה, שומרון ועזה?) שבהם היא רואה את שורשיה ההיסטוריים ואת אדמת העם היהודי משחר ימי אבות אבותיו.

במילים אחרות, ובלי גינונים או פילטרים כיאה לממשל טראמפ, אל תבלבלו את המוח עם הנרטיבים שלכם, שהרי לצד השני – ישראל – יש טיעונים חזקים לא פחות.

במובנים רבים המתווה הוא בבחינת כתב אישום נגד הרשות הפלסטינית. הסיאוב והשחיתות, הממשל הכושל, החוקים והפרקטיקה שנותנים פרס לטרור ומקדמים תרבות של הסתה בבתי הספר ובתקשורת הרשמית – כל אלה מקבלים ביטוי במתווה טראמפ לצד שבחים לתיאום הביטחוני בין הצדדים. יש שיאמרו שאף נודף מהמתווה ריח קל של ניסיון להמריד את האוכלוסייה הפלסטינית נגד הנהגתה או לדלג מעל לראשיה: "מגיע לכם עתיד טוב יותר", הוא פונה ישירות לעם בגדה ובעזה.

חשוב לומר שהמתווה לא מזכיר את המונחים סיפוח והחלת ריבונות. ברור עם זה, שזו הנגזרת של העברת שטחי ההתנחלויות ובקעת הירדן לריבונות ישראל, אבל גם ברור מהמתווה שזה צריך להיעשות אך ורק במסגרת ההסכם.

כפי שמצוין במתווה עצמו המוגדר "שלום לעבר שגשוג – חזון לשיפור חיי הישראלים והפלסטינים":

"חיוני לראות בחזון מכלול ולא מן הנמנע שכל צד יתמוך ויתנגד להיבטים בו". קרי, המתווה נועד לשמש בסיס למשא ומתן בין הצדדים. הוא לא נכפה על אף אחד מהצדדים כקופסא סגורה בבחינת Take it or leave it.

 

סוף מעשה במחשבה תחילה

ופה אני מגיע לנקודה. מתווה טראמפ חשוב מעצם קיומו ומעצם פרסומו. כן, הגיע הזמן שעל מדף ההצעות וההסכמים המאובקים מעשרות שנות משא ומתן – יונח גם נייר אחד, שונה, שמציע משהו אחר בתכלית, כמעט הפוך לחלוטין.

מסמך שבחלק ניכר מסעיפיו שם את טובת ישראל לפני הכול, אפילו אם בצורה מוחצנת הנמתחת הרבה מעבר לקצה. זו תרומתו העיקרית בעיניי.

אבל, אם ברצוננו לפתור אי פעם את הסכסוך המדמם הזה, המסמך הזה חייב להישאר על המדף בלבד. כמקור סמכות אחד, אחד ולא בלעדי, לצד מקורות סמכות אחרים, לכל משא ומתן שייפתח בעתיד.

המסמך הזה לא עוסק כלל בריבונות לפלסטינים. המושג 'ריבונות' מוזכר בו בהקשרים ישראליים לרוב, אך לא בהקשר הפלסטיני. הוא מעניק לפלסטינים מדינונת של מקטעים מחוברים במערכת כבישים, גשרים ומנהרות (State of the Art, כלשון מתווה טראמפ) – מערכת שיוצרת רציפות תחבורתית המסורגת במארג שתי וערב, כל זה לצד ההתנחלויות, בצמידות אליהן וכמעט בתוכן.

יישום מסמך כה דורסני כלפי הפלסטינים, מסמך המבטל ברגל גסה את הנרטיב הפלסטיני ומרוקן מתוכן את המדינה הפלסטינית, הוא לא מתכון לשכנות טובה. הוא בוודאי לא מתכון לשלום או להסכם יציב שבכוחו להבטיח שקט ארוך טווח. זהו מתכון להמשך ההתבוססות בבוץ הסכסוך, ולא להיחלצות ממנו.

יישום המסמך As Is יקפיא את המציאות הפלסטינית הקיימת בשטח, יותיר את הפלסטינים עם אוטונומיה פלוס בלבד ויפוגג את שארית התקווה הפלסטינית לאיזשהו אופק מדיני בעתיד.

יישומו – סיפוח והחלת ריבונות על ההתנחלויות – שלא בהסכם, יספק אולי תאוות בולמוס רגעית אצל חלק מהישראלים, אך מאיים להרחיק שנות אור את קץ הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אם אי פעם היה יכול להיות בהישג יד.

האם לשם אנחנו רוצים לדחוף את שכנינו? האם אנו לא כותבים בכך את שורות הסיכום של התנועה הפלסטינית הלאומית החילונית, ודוחפים את האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה שומרון ועזה על מגש של כסף, היישר אל זרועות חמאס?

מישהו חושב מה יקרה אם יתחלף הממשל בבית הלבן במועמד דמוקרטי שלא יכיר בהצעה המדינית של קודמו ובשינוי שעשתה ישראל בשטח? האם ישראל לא מסתכנת בהפיכתה למצורעת בזירה הבינלאומית?

והאם הפלסטינים יישבו לנצח בשקט לנוכח המציאות החדשה המאיימת לשמוט מהם כל סיכוי למדינה סבירה?

אני מדגיש שוב, טוב שיש מתווה כזה כמו מתווה טראמפ על המדף. לא טוב לדעתי להוריד אותו מהמדף. הוא צריך להישאר על המדף כתמרור אזהרה לפלסטינים במשא ומתן, ויש להשתמש בו בתבונה. מעין קריאת השכמה להנהגה הפלסטינית, בעקבות הסטירה המצלצלת שקיבלה (וטוב שקיבלה).

צריך להשאיר את מתווה טראמפ על המדף ולומר אחת ולתמיד למנהיגים הפלסטינים: "נגמר זמן המשחקים, עכשיו זה ה-Money Time. שבו כעת לשולחן המשא ומתן בראש פתוח ובנפש חפצה כדי להגיע אחת ולתמיד להסכם, בלי למכור אשליות לעם שלכם (שיבת הפליטים למשל), עם נכונות להשתנות ולעשות צעדים רציניים ותוך הכרה במציאות בשנת 2020".

וכל העת להצביע על המדף ולאותת: "לא מתאים לכם? יש גם את המתווה ההוא, של טראמפ".

האם יימצא המנהיג הפלסטיני המסוגל להרים את הכפפה? האם יימצא המנהיג הישראלי שישכיל להרים בלם רגע לפני שאנחנו דוהרים אל מציאות חדשה ואולי בלתי הפיכה, מתוך גחמה אלקטורלית, מבלי שהוקדשה לכך מינימום של חשיבה על ההשלכות ורק משום שלרגע הסתדרו להם הכוכבים?

אני לא חושב שאנחנו צריכים לשאוף למצב שהשכן לידינו רעב או מתוסכל. טוב, אף פעם לא יכול לצאת מזה. צריך לבדוק דווקא כעת, בנסיבות המיוחדות שנוצרו, האם יש פרטנר להסכם, אולי להמתין להנהגה הפלסטינית הבאה בתור.

ומתישהו, אם נבין שאין ולא תהיה כזו המסוגלת לחתום על הסכם, ללכת לכל היותר להיפרדות חד צדדית, אבל כזו שתבוא מתוך האינטרס הישראלי ומתוך מחשבה עמוקה על עתיד הדורות הבאים. היפרדות בקווי גבול כאלה שלא יותירו פצצה מתקתקת מעבר לגדר, פצצה אכולת שנאה, שרק עסוקה כל היום בעוול שנעשה לה ובמחשבות על פיתוח רעיונות להמשך מעגל הדמים האינסופי.

תשאירו דלת פתוחה לעתיד. אל תחצו את נקודת האל-חזור.

===============

מתווה טראמפ – נקודות מרכזיות (ניסוח שלי, לא מדובר בתרגום):

תוקף, מעמד והתניות

  • איך אפשר להתייחס לפרק המדיני בתוכנית של טראמפ –
  • נייר עמדה אמריקני של ממשל טראמפ שמציג את ה"אני מאמין" של הנשיא וצוותו לגבי המתווה הרצוי לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני
  • מסמך עקרונות מפורט שאמור לשמש בסיס למשא ומתן ישיר בין ישראל לפלסטינים
  • מקור סמכות חדש לכל משא ומתן עתידי בין הצדדים

 

  • אין תקרת זמנים לפתיחת משא ומתן המופיעה בנייר עצמו, אך טראמפ רמז שה"הצעה פתוחה" ל-4 שנים

 

  • בזמן המשא ומתן:
  • הקפאת בנייה חדשה בהתנחלויות המיועדות להישאר בידי ישראל וכן ב-15 ההתנחלויות המבודדות במובלעות בשטח המיועד למדינה הפלסטינית
  • אש"ף והרשות הפלסטינית יעצרו תשלומים למחבלים ומשפחות מחבלים
  • אש"ף והרשות הפלסטינית לא יצטרפו למוסדות בינלאומיים ולא ירדפו את ישראל וארה"ב ואזרחיהן בהאג, בערכאות משפטיות בינלאומיות ובאמצעות האינטרפול
  • ארה"ב תפעל לאפשר את חידוש הסיוע האמריקני לשטחים, פתיחה מחדש של משרדי אש"ף בוושינגטון וכן הקמת משרדי קישור לרשות הפלסטינית בשטח המיועד למדינה הפלסטינית

 

  • התניות להסכמת ארה"ב להקמת מדינה פלסטינית:
  • המנהיגים הפלסטינים יאמצו את השלום על ידי הכרה בישראל כמדינה יהודית, הוקעת טרור על כל צורותיו ובחירת פתרונות פרגמטיים

 

  • בשלב חתימת ההסכם:
  • השבת הנעדרים/השבויים/שרידי הגופות (אם לא הושבו עד אז)

 

  • תקפות ההסכם מחייבת:
  • שליטה מלאה של הרשות הפלסטינית בעזה (או גוף אחר המקובל על ישראל)
  • פירוז מלא של רצועת עזה
  • פירוק חמאס, הג'יהאד האסלאמי ושאר המיליציות החמושות בעזה מנשקן

 

ירושלים

  • ירושלים מאוחדת בריבונות ישראלית
  • הבירה הפלסטינית תיקרא אל-קודס ותיקבע לא במזרח ירושלים כי אם ממזרח/מצפון לירושלים: אבו דיס, כפר עקב, שועפאט שמעבר לגדר
  • זכות התפילה בהר הבית שמורה לכל הדתות
  • שמירת ההסדרים הקיימים והסטטוס קוו בהר הבית (יש כאן סתירה לגבי הסעיף הקודם שכן הסטטוס קוו אינו מאפשר כיום תפילת יהודים בהר הבית)
  • המכשול שנבנה בירושלים יישאר על כנו
  • מעמד האזרחים הערבים תושבי ירושלים, נתון לבחירתם:
  • שימור מעמדם כתושבי קבע (תעודת זהות ישראלית ללא יכולת הצבעה לכנסת)
  • קבלת אזרחות ישראלית
  • קבלת אזרחות פלסטינית (האם יישארו לחיות היכן שהם כיום או יעברו למדינה הפלסטינית? לא ברור)
  • שני ראשי הערים – ראש עיריית ירושלים וראש עיריית אל-קודס – יקיימו תיאום וייעוץ בעניינים רלוונטיים משותפים
  • לאחר שייחתם הסכם שלום: תיפתח שגרירות אמריקנית גם באל-קודס (לא רק זו של ירושלים, שנמצאת כיום בשכונת ארנונה)
  • אין אזכור לתפקיד הירדני המיוחד בהר הבית
  • הקצאת מתחם תיירות למדינה הפלסטינית בעטרות ומדריכי תיירות פלסטינים יקבלו היתר להדריך תיירים בעיר העתיקה ובאתרים הקדושים בירושלים + רשות תיירות משותפת עם מדריכי תיירות ישראלים

 

פליטים

  • אין חזרה של פליטים לישראל
  • האחריות המוסרית לשילוב הפליטים במדינות המארחות מוטלת על המדינות עצמן
  • הפתרונות האפשריים למוגדרים פליטים:
  • השתקעות במדינה הפלסטינית (מכסה מוגבלת, עם זכות וטו לישראל)
  • מגורי קבע במדינות המארחות
  • קליטה במדינות מוסלמיות המוכנות לקבלם (5,000 בשנה למשך עשור, סה"כ 50 אלף פליטים)
  • עם חתימת הסכם השלום: מעמד הפליט הפלסטיני סר מן העולם, וכך גם מחנות הפליטים ואונר"א
  • הדגשה: ישנם גם פליטים יהודים ממדינות ערב שהם תוצר של הסכסוך וגם הם זכאים לפיצוי בהליך נפרד
  • אין פירוט לגבי מנגנון פיצוי לפליטים פלסטינים, אם בכלל

 

התנחלויות

  • לא תהיה עקירת התנחלויות
  • רוב מוחלט של ההתנחלויות יחוברו לישראל (רציפות טריטוריאלית)
  • 15 התנחלויות מבודדות שיהיו במובלעות בין שטחי המדינה הפלסטינית – יחוברו בצירי תנועה לישראל, תושביהן יוכלו להישאר במקומם אם יבחרו בכך ויחזיקו באזרחות ישראלית. הם יחוברו בצירי תנועה לשטח שייחשב מדינת ישראל ויהיו תחת אחריות ישראלית הן מנהלית-אזרחית, הן ביטחונית (מעמד הדומה לשטחי C כיום)
  • אוכלוסייה פלסטינית שתהיה במובלעות בין השטחים שיהפכו להיות חלק מישראל – אנשיה יהיו אזרחי המדינה הפלסטינית ויוכלו להישאר במקומם אם יבחרו בכך. הם יחוברו בצירי תנועה לשטח המדינה הפלסטינית, יהיו כפופים אליה מנהלית-אזרחית אך מובלעות אלה וצירי התנועה המחברים ביניהן לבין המדינה הפלסטינית יהיו תחת אחריות ביטחונית ישראלית (כפי שמוגדרים כיום שטחי B)

 

בקעת הירדן

  • הבקעה תישאר בריבונות ישראל
  • הפלסטינים יוכלו להקים אתר נופש בצפון ים המלח שיחובר למדינה הפלסטינית בציר גישה ייעודי
  • המדינה הפלסטינית תחובר בשני כבישי גישה לגבול עם ירדן כדי לאפשר יציאה וכניסה אליה וממנה, כבישי הגישה יהיו כפופים לצורכי הביטחון של ישראל

 

גבולות וטריטוריה

  • ארה"ב וישראל אינן מאמינות שישראל מחויבת לספק לפלסטינים מאה אחוזים מהטריטוריה של לפני 1967
  • תוואי מכשול הביטחון (גדר ההפרדה) יתוקן באופן שיתאים לגבולות החדשים שייווצרו בשטח על פי מתווה התוכנית המדינית
  • המפה המצורפת מבטיחה ש-97% מהישראלים ביהודה ושומרון יצורפו למדינת ישראל תוך הבטחת רציפות טריטוריאלית וכן ש-97% מהפלסטינים ביהודה ושומרון יצורפו למדינה הפלסטינית תוך הבטחת רציפות טריטוריאלית

 

חילופי שטחים

  • המדינה הפלסטינית תקבל שטח סביר ביחס להיקף גודל הטריטוריה שהייתה לפני 67'
  • במסגרת חילופי השטחים יוקצה לפלסטינים שטח בנגב המערבי לטובת הקמת אזורי תעשיה ומגורים
  • חילופי השטחים יכולים לכלול שטח מאוכלס או שטח ריק
  • תוקם קרן בינלאומית לפיתוח השטחים שתקבל המדינה הפלסטינית במסגרת חילופי שטחים
  • אפשר שבעתיד – אם תתקבל הסכמת הצדדים – ישורטט הגבול החדש באופן שיוציא את כפר קרע, ערערה, באקה אל-גרביה, אום אל-פחם, קלאנסווה, טייבה, כפר קאסם, טירא, כפר ברא וג'לג'וליה משטח מדינת ישראל, והללו יהפכו חלק מהמדינה הפלסטינית

 

ריבונות

  • המילה ריבונות נזכרת במתווה בעיקר בהקשר לישראל, והיא אינה נזכרת ולו פעם אחת בהקשר הפלסטיני
  • ריבונות ישראלית במרחב האווירי שממערב לנהר הירדן
  • המים הטריטוריאליים של רצועת עזה יישארו בריבונות ישראל

 

ביטחון

  • המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת (מדובר על נשק כבד כגון מטוסים וטנקים, לא על עשרות אלפי השוטרים החמושים שנמצאים כבר כיום בשטחי הרשות הפלסטינית)
  • ישראל תישא באחריות ביטחונית עליונה גם בכל הקשור למדינה הפלסטינית ובפרט במרחב הגבול המשותף
  • המעורבות הביטחונית הישראלית במדינה הפלסטינית תגדל או תקטן בהתאם לתפקודה בכל הקשור לשמירה על ביטחון ישראל וסיכול טרור: ככל שמנגנוני הביטחון שלה יעשו יותר, ישראל תעשה פחות
  • ישראל תמשיך לשלוט במעברי הגבול ותהיה לה היכולת לקבוע מי ומה מורשים להיכנס למדינה הפלסטינית (אנשים ופריטים)
  • ישראל תחזיק תחנת התראה קדמית אחת לפחות, אך תפעל להפחית נראות ביטחונית במדינה הפלסטינית ותישען ככל האפשר על איסוף מידע באמצעות בלוני צפלין, מל"טים ואנטנות
  • צמצום הנראות הישראלית גם במעברי הגבול המשותפים, ואנשי הביטחון הישראלים שם יוסוו בלבוש אזרחי וללא סממני זיהוי

 

חיבור בין עזה לגדה

  • חיבור עזה והגדה באוטוסטרדה עילית או תחתית (זה המקור על פרסומים ש"מנהרה תחבר בין עזה לגדה")

 

עזה: נמל, שדה תעופה ושיקום

  • 5 שנים לאחר חתימת הסכם השלום ובכפוף למילוי הוראותיו – תוכל המדינה הפלסטינית באישור ישראל להקים אי מלאכותי מול חופי רצועת עזה שישמש לנמל ימי ולשדה תעופה למטוסים קטנים
  • עד אז תהיה למדינה הפלסטינית גישה לרציפים בנמלים אשדוד וחיפה, וכן בעקבה שבירדן
  • שיפור משמעותי בחיי תושבי עזה יתרחש אך ורק לאחר הפסקת אש, פירוז מלא של הרצועה ומערכת שלטונית שתאפשר לקהילה הבינלאומית להשקיע כספים בעזה יציבה

 

אסירים

  • הסכם השלום יביא למתן חנינה ולשחרור אסירים פלסטינים ועצירים מנהליים (אך לא כולם)
  • לא יורשו להשתחרר במסגרת ההסכם: רוצחים או כאלה שניסו לרצוח, אלה שהורשעו בקשירת קשר לרצח וגם: אזרחים ערבים-ישראלים
  • השחרור יתבצע בשני שלבים: עם חתימת ההסכם ישוחררו קטינים, נשים, אסירים חולים, אסירים מעל גיל 50 ואסירים שריצו שני שליש מעונשם | בשלב השני ישתחררו אסירים שריצו מעל למחצית מעונשם ואסירים אחרים שישראל תסכים לשחרר
  • השחרור כפוף להשבת הנעדרים, השבויים והגופות

 

ממשלה פלסטינית

  • חמאס/הג'יהאד האסלאמי ישולבו בממשלה הפלסטינית רק אם יהיה אימוץ של עקרונות הרביעיה הבינלאומית (הקוורטט): הכרה בישראל, קבלת ההסכמים הקודמים, הוקעת אלימות

 

אחר

  • סוף להסתה בתקשורת הממלכתית הפלסטינית לרבות האדרת אלימות, טרור ושהידים + איסור תעמולה עוינת בספרי הלימוד הפלסטיניים לרבות התכחשות לזכות הקיום של הצד השני
  • הסכם השלום יהיה בבחינת קץ הסכסוך והתביעות בין הצדדים

אודות kasba67

ראש דסק פלסטינים, תאגיד השידור הישראלי כאן, כאן 11 ו-כאן רשת ב' Correspondent, Palestinian Affairs galb@kan.org.il

1 comment on “המו"מ חזר לשנת האפס, וזה לא בהכרח רע | גל ברגר

  1. חיים בכר

    מטרת הפלסטינים,הנצחת הפליטות בכל מחיר.מיליארדים עד עכשיו וכך בהמשך וזו המטרה,לשמור על רצף מזומנים.אין שם מנהיג שישכב על הגדר למען,רחוק מזה.יודעים שלבדם במבנה אחר לא יצליחו להחזיק מדינה.הבינו לפני כל היועצים את כישוריהם.בנוסף, המקשה האנושית שם הטרוגנית,זרמים חמולות שבטים וכו' כך שכלום לא יתקדם שם גם לא עוד עשרות שנים אלא בתהליך חיצוני מוכתב קשיח עם הרבה מקלות ואולי קצת גזר.בטוב וברוך כלום לא יצא.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: