למה אין אינתיפאדה שלישית? | גל ברגר

איך זה שגם אחרי שנגעו להם בירושלים זה לא קרה.

ארה"ב הרי הכירה בירושלים בירת ישראל, אחר-כך העבירה אליה את שגרירותה.

וירושלים, היא הלוא הליבה, השלישית בקדושתה באסלאם, היא הקו האדום, בה אסור לגעת, "לירושלים צועדים מיליוני שהידים", זוכרים?!

אז איך זה שגם אחרי שנגעו להם בירושלים לא פרצה אינתיפאדה.

אמת, היו פה ושם אירועים. אבל הציבור הפלסטיני לא יצא לרחובות בהמוניו, וגם מי שיצא, חזר הביתה תוך יום-יומיים, גג שלושה.

ועכשיו, כשעסקת המאה יצאה לדרך, על הנייר לפחות, הציבור הפלסטיני ממשיך לשדר אדישות יחסית, וברובו מצביע ברגליים. אין המונים שיוצאים לרחובות למחות נגד באופן רציף. אין נחשול אדם שמסתער על מחסומים או בסיסי צה"ל.

עסקת המאה של טראמפ הרי מבקשת לסמן קו חדש בחול בשיח הבינלאומי ולמחוק את כל הקווים הקודמים שעליהם מושתת המפעל הלאומי הפלסטיני עשרות בשנים:

אין קווי שישים ושבע, אין שיבה של הפליטים, אין מזרח ירושלים כבירה, ואין מדינה פלסטינית למעט כותרת ריקה מתוכן שמאחוריה פירורי אוטונומיה מבותקת המוסתרים מאחורי הרים וגבעות של התנחלויות בסיפוח ישראלי.

ואינתיפאדה? אף אחד אפילו לא מדבר על זה. אולי מחכים לסיפוח בפועל?

השאלות האלה שאני מציף כאן לא רק אצלי מקננות, אלא גם אצל חוקרי הזירה הפלסטינית, במערכת הביטחון בישראל ומחוצה לה. הרבה גבות מורמות. "הפלסטינים הפכו שבדים?", יש מי שתוהה.

יש הסבורים שבידיהם הפתרונים. "זאת הכלכלה, טמבל", הם אומרים. "הפלסטינים בשנת 2020 חיים טוב, החיים מתנהלים כסדרם, אנשים יוצאים לעבודה, מתפרנסים בכבוד. יש להם מה להפסיד".

רגע. לא היינו שם כבר? ערב האינתיפאדה השנייה, בימי אוסלו העליזים? אולי גם ערב האינתיפאדה הראשונה?

הלוא גם אז הכלכלה הייתה טובה, יש יאמרו ימי תור הזהב של הפלסטינים. עם אופק והרבה תקווה לעתיד. גם אז היה להם מה להפסיד.

עוד מהלכים בינינו אנשים שיודעים לספר כיצד בספטמבר-אוקטובר 2000 "המציאות הפכה ברגע אחד מוורוד לשחור". למרות מציאות החיים הנורמלית והכלכלה הטובה.

אז מה בכל זאת מונע מהפלסטינים של שנת 2020 להתנפץ על ישראל בגל אלים ומדמם?

אולי פשוט אינתיפאדות כבר לא ממהרות לפרוץ כיום כפי שפרצו בעבר. אולי הן נחלת העבר, שייכות לאייטיז ולניינטיז. פסו מן העולם סופית כמו מלחמות הטנקים והשוחות, שפינו את מקומן למערכות אוויריות ועתירות טכנולוגיה.

ואולי יש הסבר אחר.

מתכון לעיקור אינתיפאדה

להלן המתכון לאי-פרוץ אינתיפאדה כפי שאני רואה אותו.

הוא מבוסס על שילוב בין כמה רכיבים, שהשמטת כל אחד מהם עלול להפר את האיזון, ויש בהם רכיב אחד שאם נסיר אותו, המתכון כולו יקרוס בעיניי: זהות המנהיג הפלסטיני והאג'נדה שלו.

או במילים פשוטות יותר: האם המנהיג הפלסטיני מחזיק במדיניות של עידוד או בלימה של טרור אקטיבי.

אלה שבעת הגורמים הבולמים פרוץ אינתיפאדה חדשה לפי סדר חשיבות יורד, קרי מגבוה לנמוך, מהחשוב והמרכזי ביותר לחשוב והמרכזי פחות:

1- דמותו של המנהיג הפלסטיני והאג'נדה שלו

2- אובדן האמון של הציבור הפלסטיני בהנהגה

3- התיאום הביטחוני בין ישראל לרשות

4- הטראומה מימי האינתיפאדה השנייה

5- חיים נורמליים וכלכלה טובה

6- הפיצול בין פת"ח לחמאס

7- נוכחות צה"ל בשטח

נתחיל מהסוף. סעיף 7. נוכחות צה"ל בשטח. אני לא מזלזל בחשיבות שלה במניעת אינתיפאדה חדשה על אף מיקומה בתחתית הרשימה. ההימצאות שלנו בשטח והיכולת להפיק מודיעין מהיר ואיכותי, לסכל ניסיונות לחבל ביציבות הביטחונית ולערער את הסדר הקיים ולהגיב באופן אפקטיבי לאחר פיגוע – חשובה ביותר ומוכיחה את עצמה מדי יום ביומו. ביטוי שגור בפי הפלסטינים הוא ש"פלסטיני רק מעז לחלום בלילה על פיגוע – וכבר בבוקר למחרת נעצר".

סעיף 3 מתחבר באופן ישיר לסעיף הקודם. התיאום הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית מאפשר שדרוג ומינוף של יכולות המודיעין והסיכול. לשני הצדדים אינטרס משותף: לגדוע באיבו כל ניסיון של חמאס הצבאי להרים ראש בגדה, סיכול ניסיונות להפר את היציבות והסדר הקיים ושימור מרקם חיים נורמלי של האוכלוסייה. מנגנוני הביטחון של הרשות עצרו עשרות ומאות מחבלים מחמאס ולא רק, והמידע שסיפקו לישראל הביא לא פעם לסיכול פיגועים ופצצות מתקתקות. על כך, יש אומרים, מגיע לאבו מאזן "פרס ביטחון ישראל".

נחזור אחורה. סעיף 6. הפיצול בין פת"ח לחמאס, ולמעשה בין עזה לגדה, משרת את ממשלת ישראל בשני מישורים. במישור המדיני, הוא מאפשר לה להדוף לחץ בינלאומי להתקדם לעבר הסכם שלום בטענה שאין עם מי לחתום, ואבו מאזן אינו רלוונטי לעזה ולא יכול להבטיח שהרקטות משם ייפסקו ביום שאחרי הסכם. אך לא בכך עסקינן בטור הנוכחי.

במישור הביטחוני, הפיצול הזה מעכב אחדות שורה בשטח ושילוב זרועות נגד ישראל. הוא מונע תוספת נפח להפגנות ועימותים, שלא בהכרח הייתה נמנעת אם שני הארגונים היו ביחסים תקינים ומאוחדים סביב מטרה אחת. שלא לדבר על מאמץ משותף של שניהם להוצאת פיגועים. הפיצול הזה מעקר במידה רבה את התשתית הדרושה לאינתיפאדה, במשמעות הקלאסית שלה.

סעיף 5 – חיים נורמליים וכלכלה טובה. נכון, רוב האוכלוסייה הפלסטינית חווה כיום מציאות חיים נורמלית יחסית. במובן זה שאין טנקים ברחובות, ואין סכסוך דמים גובה קורבנות באורח יומיומי רצוף. אנשים הולכים לעבודה, מתפרנסים, הילדים הולכים לבית הספר בלי חשש שלא יחזרו, יש תנועה בשווקים. אין ספק שזהו שיקול במערכת השיקולים של אדם לפני שהוא מקבל החלטה שעלולה להעמיד בסיכון את כל עולמו. אבל כאמור, כבר היינו שם. וראינו שזה לבדו, לא מספיק.

הטראומה מימי האינתיפאדה השנייה (סעיף 4) נוגעת לפלח מאוד מסוים באוכלוסייה, הדור המבוגר יותר. זה שזוכר את הימים השחורים ההם של דם, אש ותימרות עשן, ואנרכיה משתוללת ברחובות. אלה היו ימים שבהם איבדה הרשות הפלסטינית את כל נכסיה, המוסדות נהרסו, מטות מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ספגו מכה אנושה, חמושים וכנופיות שלטו בהוויה הפלסטינית וגם אזרחים פלסטינים תמימים נפלו קורבן לבריונות ושילמו מחיר.

חידת הדור הצעיר

באשר לדור הצעיר הפלסטיני, הטראומה הזו פחות רלוונטית. גם מי שנולד בשנת 1995 והיה רק בן 5 עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, סיים אותה בגיל 10 והיום הוא בן 25. הדור הזה לא חווה את האינתיפאדה השנייה בבגרותו, ואפקט ההרתעה שלה כמעט שלא קיים אצלו, אם בכלל.

הדור הצעיר הזה, שמישהו הטיב להגדיר פעם "משכיל, מובטל ומתוסכל", סולד מהסדר הקיים. רוב הצעירים שנתקלתי בהם בשנות עבודתי בשטחים שטופי שנאה כלפי ישראל, מתנגדים בחריפות לכל סוג של נורמליזציה עמה, ורואים בה דמון, בה ובכל מה שקשור למילה ישראל ולשפה העברית. הוא לא מאמין שאי פעם תקום מדינה פלסטינית, סבור שפתרון שתי המדינות הוא נוסחה של זקנים במקרה הטוב, ובמקרה הרע – חטא קדמון שההנהגה שלו מעולם לא הייתה צריכה להשלים עמו.

זהו דור חמאסי בהוויה שלו, במובן זה שהוא מחזיק בעמדות לאומיות/פטריוטיות נוקשות, ולא מוכן לפשרות עם הציונים. גם צעירי החזית העממית מהשמאל הפלסטיני, וגם צעירי הפת"ח – ארגונו של אבו מאזן, הם יותר חמאסים בהוויה מאשר פתחאווים, ככל שזה נוגע ליחס לישראל.

והדור הזה, לא רק סולד מישראל, אלא גם מהארגונים הפלסטיניים, מהפיצול בין פת"ח לחמאס, מהפיצול בין הגדה לעזה. מההתאהבות של מנהיגיו בכיסאות ובמנעמי השלטון והפקרת מטרות העל של פלסטין. התיאום הביטחוני בין ישראל לרשות נחשב בעיניו לזרא, והרשות של אבו מאזן נתפסת בעיניו משתפת פעולה שבגדה בעמה.

דור שאיבד אמון בהנהגה שלו (סעיף 2) ושואל את עצמו: בשביל מי אצא להילחם, ובשביל מה? רק על מנת להתפיח את כיסיהם של היושבים במרומים, אלה שילדיהם חיים חיי מותרות בשטחים או בחוץ לארץ? זו אחת הסיבות העיקריות שהדור הזה נשאר בבית (עד הרגע שיחליט להתפוצץ נגד הנהגתו שלו), בעיני שנייה רק לסיבה המרכזית הראשונה.

טרוריסט, מדינאי, או גם וגם

כאן אני מגיע לסיבה הראשונה בעיניי לשאלה: מדוע לא פורצת אינתיפאדה.

אני מאמין שהדבר נעוץ בזהותו של המנהיג הפלסטיני ובאג'נדה שהוא מביא עמו לשלטון (סעיף 1).

המנהיג הנוכחי הוא אבו מאזן. ואבו מאזן לא מאמין בטרור ובאלימות נגד אזרחים כדרך חיים או כדרך להשגת המטרות הלאומיות של העם הפלסטיני.

זה נכון שהוא מאפשר מרחב של חינוך להסתה, עידוד טרוריסטים ותמיכה בהם (בתשלום משכורות למחבלים למשל, בחיבוקם, ועוד במערכת שלמה של תשבחות והלל למחבלים מצד המעגל הקרוב אליו בצמרת הפת"ח). לא צריך לעשות לו הנחות על זה ובטח לא לנקותו מהכתם המוסרי הזה.

אבל גם אסור לשכוח שבפרקטיקה הוא נאבק בטרור של חמאס בגדה, ולא רק של חמאס, באמצעות מנגנוני הביטחון שלו, שמקיימים קשר הדוק, אינטימי, עמוק ופורה עם מקביליהם בישראל. כפי שכבר הגדירו זאת פעם: "הרשות נלחמת בטרור עד הפיגוע, ותומכת בו לאחריו".

זהו הפרדוקס הפלסטיני שכישראלי נורא קשה להכיל, ואולי גם לא צריך להכיל. אבל במערכת הביטחון בישראל יודעים לעשות את ההבחנה. אבו מאזן הוא לא טרוריסט. אמת, הוא לא מושלם והוא מורכב. אבל טרוריסט הוא בטח לא. ובקריה ובמטה השב"כ בתל-אביב יודעים להעריך את פועלו במישור הביטחוני.

קודמו ערפאת ידע לרקוד על שתי החתונות גם יחד. ביד האחת ניהל משא ומתן לשלום עם ישראל, וביד השנייה לא היסס להוציא פיגועים נגדה. ראינו זאת היטב באינתיפאדה השנייה כשהפת"ח תחת ערפאת החל בפיגועי ירי ולאחר מכן החל לשלוח מחבלים מתאבדים לישראל.

אבו מאזן יצא נגד זה חוצץ עוד בימים שערפאת היה חי ובעיצומה של האינתיפאדה השנייה כשפיגועים היו בונטון. את האג'נדה הזאת הוא הביא אל תוך שלטונו שלו ובחמש-עשרה השנים שבהן הוא יושב על כסאו, הוא מעולם לא הנחה את מנגנוני הביטחון שלו להפסיק לחלוטין את התיאום הביטחוני עם ישראל ואף הגדיר אותו "קדוש". הלכה למעשה.

יהיו שיאמרו שהוא עושה זאת מתוך אינטרס עצמי טהור, רק משום שהוא מבין שחזרה של הפת"ח לפיגועים יסב נזק תדמיתי לרשות הפלסטינית בזירה הבינלאומית וירחיק אותה מהשגת המטרות. יהיו שיאמרו שהוא עושה זאת רק כדי לשמר את שלטונו, מחשש שאם לא יילחם בחמאס, חמאס יאיים עליו בגדה כפי שעשה בעזה ערב ההפיכה בקיץ 2007.

כך או אחרת, צריך לומר: אבו מאזן עשה הרבה מאוד כדי שלא תפרוץ כאן אינתיפאדה שלישית. גם בימים קשים מבחינתו לא רק שהוא שימר את התיאום הביטחוני, הוא אחז בתנזים החמוש של הפת"ח שלא יצטרף לעימותים עם ישראל, החזיק אותם קצר לבל יברחו הסוסים מן האורווה.

עד כמה הוא רלוונטי לעובדה שלא פרצה עדיין אינתיפאדה? הלוא יהיו שיאמרו שגם אם היה "מורה" על אינתיפאדה שלישית, אף אחד לא היה מקשיב לו ויוצא לרחובות, שהרי כבר אמרנו: הדור הצעיר איבד אמון בהנהגה וסבור כי אין בשביל מי להילחם.

אז תרשו לי להציג את התרחיש ההיפותטי הבא –

אבו מאזן חוזר מניו-יורק ומבקש מהפת"ח לארגן מפגן כוח המוני במרכז רמאללה.

הוא עולה על הבמה המרכזית ואומר להמון בטון נואש אך עם מסר נחוש:

בני עמי. תש כוחי. קצו כל הקיצין. לא הצלחתי להשיג מדינה פלסטינית בדרכי ולא נראה שאצליח לעשות זאת בימי חיי.

הגיעה העת לשנות כיוון.

צאו לרחובות בהמוניכם יום אחרי יום. תנהרו אל מוקדי החיכוך עם הצבא הישראלי. צאו והרעידו את אמות הסיפים.

קחו אבן, קחו נשק. כל האמצעים כשרים.

מילתי לכם שמנגנוני הביטחון יהיו עמכם ולא יעצרו בעדכם.

צאו והראו לעולם את כוחו של עמנו. את כוחו של המאבק הפלסטיני.

האם יש בליבו של מישהו ספק, שמאותו הרגע נימצא במציאות אחרת?

הלוא באותו הרגע, אבו מאזן יזכה מחדש באמון הדור הצעיר שאבד. אותו דור שלא נצרבה בו הטראומה ההיא מימי האינתיפאדה השנייה. התיאום הביטחוני ממילא לא יתקיים מאותו הרגע, והפיצול בין פת"ח וחמאס ייטשטש אף הוא באחת.

לא החיים הנורמליים ולא הכלכלה הטובה יועילו במצב כזה, גם לא נוכחות צה"ל בשטח.

ומכאן, שזהות המנהיג והאג'נדה שלו היא המרסן העיקרי בעיניי. היא שעומדת בבסיס המתכון לאי פרוץ אינתיפאדה שלישית. על כך יקום וייפול דבר.

אל דאגה. אצל אבו מאזן התרחיש הזה יישאר היפותטי.

אבל מה באשר לבא אחריו?

אודות kasba67

ראש דסק פלסטינים, תאגיד השידור הישראלי כאן, כאן 11 ו-כאן רשת ב' Correspondent, Palestinian Affairs galb@kan.org.il

2 comments on “למה אין אינתיפאדה שלישית? | גל ברגר

  1. עופר

    שכנעת אותי (ברצינות מלאה),
    קודם התלבטתי מה על ישראל לעשות אחר מותו של אבו מאזן.
    עכשיו אני יודע, אסור לנו שיהיה הבא אחריו, בכל דרך שהיא, עלינו להביא לכך שלא יבחר/יעלה לשלטון יורש ולפצל את הרשות לאמיריות קטנות הנשלטות בידי ראשי המשפחות.
    נכון, יותר קשה להתנהל עם 6 אמיריות נפרדות מאשר רשות אחת , אבל המלחמה ואנטיפדה היא מלחמה לא תפרוץ.

    אהבתי

  2. Emanuel Rosen

    Do you have this in English please?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: