גל רודף גל ונשאר | רועי קייס וגל ברגר

בינתיים, הקורונה דחקה במעט הצידה את החורף הערבי. תחת גשם המטושים, מסיכות הפנים והוראות הריחוק החברתי נשטפו כמעט לחלוטין ניצני המחאה האזרחית המתחדשת שהחלו לנבוט בעולם הערבי בשנה החולפת וביתר שאת בחודשים האחרונים.

היו שכבר עטרו לראשה את הכותר: הגל השני של הטלטלה המזרח-תיכונית, של "האביב הערבי". אבל אז באה הקורונה וקטעה את הרצף. היא השתיקה זמנית את התסיסה והמחאה. כיבתה כמעט לחלוטין את הפגנות הרחוב שהחלו לבעבע בכמה ממדינות האזור ואף השיגו הישגים, מוגבלים ככל שיהיו.

הקורונה ניצחה? לא בטוח. נדמה שתהא זו טעות להכריז על נוק-אאוט. מי לידינו יתקע שבחלוף הנגיף, לא ישוב הרחוב הערבי לסורו. ואולי הפעם, עם טונים גבוהים אף יותר. השתטחות עקומת הקורונה עוד עלולה לבשר על זינוק ביציאת ההמון לרחוב במרוצת הזמן. אלא שכעת, עם תסכול עמוק יותר, עם אובדן אמון במשטרים שרק הלך וגדל בימי הקורונה וכמובן – עם כיסים מרוששים בהרבה.

הגל השני של "האביב הערבי" החל גם הפעם, כמו לפני עשור, ביבשת אפריקה. אז, בשלהי 2010, היה זה בעל דוכן הירקות התוניסאי מוחמד בועזיזי שהצית עצמו למוות מול בניין השלטון המקומי בכפרו לאחר שחש מושפל מהיחס לו זכה כשבא להתלונן על מקור פרנסתו שזה עתה ניטל ממנו. בועזיזי לא ידע אז שבמעשהו הוא מצית את המחשבה אצל רבים בעולם הערבי שקצה נפשם במשטריהם העושקים. לא רק את המחשבה הוא הצית, אלא גל של מחאות שטלטלו כמה מן המדינות באזור ובחלקן אף הפילו משטרים.

הפעם זה החל בסודאן. הפגנות מחאה נגד עליית מחירי הלחם שהפכו במהרה להפגנות נגד השליט הרודן ופושע המלחמה עומר אל-בשיר, ששלט במשך 30 שנה ביד רמה ונוטפת דם במדינה עם אוכלוסייה בת 45 מיליון נפש. זה קרה עם שובו מביקור חגיגי אצל רודן אחר, קרוב יותר אלינו, בשאר אל-אסד, ובכך היה למנהיג הערבי הראשון שביקר בסוריה מאז פרוץ מלחמת האזרחים שם בתחילת העשור הקודם. אל-בשיר חצה יותר מ-2,000 קילומטר לחלוק כבוד לעמיתו ששרד את ההתקוממות האזרחית ולתווך בינו לבין נסיכויות המפרץ, רק כדי לגלות עם שובו הביתה שהמחאה הגיעה גם לפתחו. ליקום דרכים משלו לתבל את החיים באירוניה.

המבוקש לטריבונל בהאג על פשעי מלחמה בחבל דרפור, הפך באחת מבוקש בתוך ארצו שלו. השעון של אל-בשיר תקתק. לפני שנה, באפריל אשתקד, הוא הודח בהפיכה צבאית וכעבור כחצי שנה הורשע והושלך לכלא. שר ההגנה שלו (אחמד בן עוף) שהוביל את ההפיכה הצבאית נגד אל-בשיר כבר הוחלף מאז בידי גנרל אחר (עבד אל-פתאח אל-בורהאן) שבא מהצבא ועומד כיום בראש המועצה השלטת שהוקמה בשיתוף עם האופוזיציה והמפגינים.

עוד בעיצומן של ההפגנות בסודאן, בפברואר אשתקד, הגיעה הטלטלה גם לשכנה המרוחקת מצפון-מערב, אלג'יריה. הפגנות ענק נגד הנשיא עבד אל-עזיז בותפליקה ששלט במשך 20 שנה במדינה עם אוכלוסייה בסדר גודל דומה לזה של סודאן. הנשיא הוותיק בן ה-82 שבריאותו הידרדרה ממילא וכבר אז התנייד בכיסא גלגלים לא ידע שובע ורצה להתמודד לכהונה חמישית. הרחוב האלג'יראי הצביע ברגליים וירד לרחובות והאמביציה הבלתי נגמרת של המנהיג הישיש באה לקיצה. כעבור חודשיים בלבד מתחילת ההפגנות, פרש בותפליקה לביתו. גם כאן, כמו בסודאן, הצבא השתלט על העניינים, ומפקד הצבא (קאיד סאלח) נטל את המושכות לידיים.

בותפליקה ובאשיר

בין לבין, בין אלג'יריה לסודאן, ניבטו גם לראשונה ניצני מחאה אזרחית נגד שלטון הדיכוי של חמאס ברצועת עזה. שלושה ימים של הפגנות בחודש מרס 2019 שהקיפו כמה מאות, לכל היותר אלפים בודדים, והתפרסו על פני כמה מוקדים ברצועה. המפגינים הציתו פחים וצמיגים, חסמו כבישים, יידו אבנים אל שוטרי ממשל חמאס והתעמתו עמם פנים אל פנים. לרגע נדמה היה שמחסום הפחד בעזה נשבר, אך חמאס התעשת במהרה, הפעיל כהרגלו יד ברזל ובחלוף שלושה ימים התפוגגה המחאה כלא הייתה. השקט חזר, רצועת עזה נותרה יציבה וחמאס מאז עירני הרבה יותר לרחשי הרחוב.

בספטמבר אותה שנה הצליח קבלן מצרי גולה (מוחמד עלי) להוציא כמה מאות מפגינים לרחובות במצרים בקמפיין שניצח עליו ממקום גלותו בספרד. בימים הראשונים עקבו גם כאן, בישראל, בדאגה. עלי, ייתכן מאוד בתמיכת גורמים בעלי כוח, כסף והשפעה מתוך מצרים ומחוצה לה, ביקש לשחזר את המראות הזכורים היטב מכיכר תחריר ב-2011. הוא נתלה בטענות על שחיתות משטרו של הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי ונשען על תסכול גובר בארץ הנילוס מכלכלה מקרטעת ומדממת המסרבת להתרומם. אבל המחאה לא צלחה וגם היא לא התרוממה, ונותרה בעיקר ברשתות החברתיות ובערוצי התקשורת של קטר, לדאבון ליבה של האחרונה.

א-סיסי אגב, שנמצא עמנו מאז תהפוכות השלטון שבאו בעקבות נפילת מובארק ולאחריה האפיזודה קצרת הימים של האחים המוסלמים שטיפסו לראש הפירמידה, כבר סלל את דרכו בחוקה לשלוט במצרים עוד למשך עשור, עד שנת 2030, אך גם הוא יודע שהדרך לשם ארוכה ולא זרועה בשושנים.

גם בירדן באותו החודש (ספטמבר 2019) שיתקו המורים את מערכת החינוך בממלכה בשביתה ארוכה שנמשכה חודש ימים. המלך נקט תחילה בשיטת הפעולה הקבועה: חילופי גברי בממשלה. אלא שהפעם נוספה גם היענות לדרישות המורים השובתים ושכרם הועלה משמעותית.

באוקטובר דילגה המחאה האזרחית לעיראק ולבנון, שתי מדינות שהגל הראשון של "האביב הערבי" (מלפני עשור) פסח עליהן. בשתיהן התמקדה המחאה בדרישת המפגינים לשנות את שיטת הממשל המבוססת על מפתח עדתי, לצד אי שביעות רצון מהמצב הכלכלי ומהשירותים הלוקים בחסר שהמדינה מעניקה לאוכלוסייה.

בלבנון הביאו המפגינים לנפילת ממשלתו של חרירי בסוף אותו החודש ובחלוף כמה שבועות של מחאה, ולא הואילו לו לחרירי שורת הרפורמות הכלכליות שעליהן הכריז, כמו גם הזדהותו הפומבית עם המפגינים בכיכרות. גם הממשלה הלבנונית החדשה בראשות חסאן דיאב שהותירה את סיעתו של חרירי בחוץ והגבירה את השפעתו של חיזבאללה בממשל, היא לא בדיוק משוש חיי המפגינים בלשון המעטה והמחאה לא שככה.

לראש ממשלת עיראק (עאדל עבד אל-מהדי) זה לקח מעט יותר זמן מחרירי להפנים שהמפגינים רוצים בין השאר את ראשו, אבל גם הוא נאלץ בסופו של דבר להניח את המפתחות בסוף נובמבר. וזה קרה, לא לפני שארץ הפרת והחידקל הוטבעה בדמם של מאות הרוגים ואלפי פצועים. אל-מהדי עדיין מכהן כראש ממשלת מעבר לפחות עד שיתייצב המועמד המוסכם שנמצא לבסוף.

חרירי ומהדי

במאמר מוסגר נציין כי בשתי המדינות האלה – לבנון ועיראק – בולטת המעורבות של גורמי חוץ שלעיתים מסתייעת גם בשלוחות פנים. אם זו טהראן המושכת בחוטים באמצעות חיזבאללה או המיליציות השיעיות בעיראק, אם אלה סעודיה וצרפת במקרה של לבנון, או ארה"ב במקרה של עיראק ולבנון כאחד. אנו מציינים זאת כדי להבהיר שלצד רכיב המחאה האותנטית של הציבור, ישנם לעיתים עוד מושכים בחוטים.

בשתי המדינות, עיראק ולבנון, הקורונה הנחיתה מכה אנושה על המחאה האזרחית. זה קרה מהסיבה הפשוטה שאנשים חוששים להתקהל ולהידבק בנגיף, לצד האיסור המפורש מצד השלטונות להתקהל ולהתנייד וההנחיה להישאר בבית. הפוקוס הוסט מטבע הדברים, אף שבשוליים ההפגנות לא כובו לחלוטין.

ויחד עם זאת, הקורונה לא הצליחה לאדות את בעיות השורש ומצוקות היסוד שהביאו מלכתחילה לפרוץ המחאה האזרחית בכל המדינות האלו גם יחד. אם זה הסיאוב השלטוני, מינוי המקורבים, השחיתות הפושה בכל פינה, הבעיות הכלכליות ואוזלת היד של השלטונות בהעמדת פתרונות ראויים לאוכלוסייה בכל תחום ולאורך זמן, וכמובן החברות המשוסעות והמקוטבות. היא לא הצליחה לכבות את רצון הציבור הרחב בשינוי מהותי מקצה לקצה, במחיקת הסדר הישן המבוסס על האליטות הישנות והפוליטיקאים המאוסים, גם כיום, בפתחו של העשור השלישי של המאה ה-21.

התחושה הרווחת בציבור בחלק ממדינות ערב לגבי מדיניות הסתרה מכוונת מצד השלטונות של נתוני האמת הנוגעים לתחלואת הקורונה מרחיבה את השסע ואי האמון בין האוכלוסייה לשלטון. המצב הכלכלי האישי של רבים מאז פרוץ משבר הקורונה רק הלך והחריף, בנוסף על המצוקה הכלכלית שקדמה למשבר ממילא. נוסף על בעיות העומק שרק כוסו במעטה קורונה דק, כל זה לא מבשר טובות. מנהיגי ערב ודאי מבינים זאת, ודאי נערכים לגל השלישי. ואם לא – שיעיפו מבט על טריפולי בצפון לבנון, שם ציינו המפגינים קאמבק, רק אתמול.

אודות kasba67

ראש דסק פלסטינים, תאגיד השידור הישראלי כאן, כאן 11 ו-כאן רשת ב' Correspondent, Palestinian Affairs galb@kan.org.il

0 comments on “גל רודף גל ונשאר | רועי קייס וגל ברגר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: