סינוואר יצא לחפש אתונות ומצא מלוכה | גל ברגר

10 ימים לתוך מבצע "שומר החומות" ברצועת עזה.

את השם נתן צה"ל, את המבצע יזם חמאס. הטריגר היה ירושלים.  

קשה לקבוע אם חמאס תכנן מערכה קצרה בעזה בת יום-יומיים, או יותר. קשה לומר אם ראשיו העריכו שישראל תשתולל בעזה בעקבות הירי לירושלים ביום שני 10 במאי ב-18:00 בערב. מוטב שלא להיות פסקניים מדי באשר לשאלה האם חמאס היה מוכן או לא מבעוד מועד לשלם את המחיר.

כל זה חשוב אולי בהיבטי הרתעה וטקטיקה. ברמה התודעתית והאסטרטגית, חמאס הצליח הפעם במקום שבו נכשל כל כך הרבה פעמים בעבר. לא מן הנמנע שגם הוא בעצמו הופתע מגודל ההצלחה.

את ההצלחה הוא קוטף לאו דווקא בעזה. אלא בהתלקחות הרב-מימדית בכמה גזרות במקביל שאיכשהו הוא הצליח לנכס לעצמו את האחריות לה ולצרוב בתודעה הציבורית כהישג הכי גדול שלו בחודש האחרון.

זה מה שיהדהד עוד שנים קדימה, עם כל הכבוד למבצע בעזה, לאלה שלפניו ולאלה שעוד יבואו אחריו.

תוכנית עארורי

"תוכנית עארורי", שקרמה עור וגידים בשנים האחרונות, נשלפה החודש מהמגירה ברגע אחד. התוכנית שעליה עמל במשך שנים ארוכות סגן מנהיג חמאס, סאלח עארורי – להצית התלקחות רבתי בכמה גזרות גם יחד – הפכה באחת למתווה פעולה. התקווה של עארורי הייתה ועודנה שזה יתפתח לאינתיפאדה כוללת, אך גם התלקחות רב-מימדית לתקופה מוגבלת מזמן, זה לא הישג שנכון להקל בו ראש.

המטרה הושגה מבחינת חמאס: לא רק גזרה אחת בערה/בוערת בהתאם למדיניות ה-הפרד ומשול שהנהיגה ישראל במשך שנים, אלא כל הגזרות בבת אחת: ירושלים, עזה, גדה, ערביי ישראל. וגם בגבולות זה מקרין קצת. המטרה הייתה להוציא את ישראל מאיזון, ולהוציא משיווי משקל גם את הרשות הפלסטינית – האויבת של חמאס.

לפני כעשור אמר לי סאלח עארורי, בעברית מצוחצחת בשיחת טלפון מדמשק, בעת שהיה חבר בצוות המשא ומתן שסגר את עסקת שליט, כי היה עדיף מבחינתו אילו ישראל לא הייתה נכנעת לתנאי חמאס ולא הייתה מסכימה לשחרר אלף אסירים ביטחוניים תמורת חייל חטוף אחד. "למה?", שאלתי אותו, "תסביר".

והוא הסביר כי עבורו, כאויב, היה הרבה יותר טוב אלמלא הייתה מושגת הסכמה בנושא בישראל והנושא היה נותר במחלוקת קשה, או אז – היה נוצר קרע פנימי בחברה הישראלית, ועבורו, כאויב, בראייה אסטרטגית, זה עדיף.

עארורי הוא אחד המוחות החריפים, הערמומיים והמסוכנים ביותר בצמרת חמאס. מנהיג חמאס בפוטנציה. הוא היה כלוא בישראל 15 שנה עד ששוחרר ב-2007, אחר-כך נעצר שוב, וב-2010 הגיעו עמו לעסקה מפוקפקת שבמסגרתה שוחרר וגורש לחוץ לארץ. עד היום, אלה שחתמו על צו השחרור והגירוש שלו מכירים בטעות הקשה שעשו אז.

עארורי פחות מתעניין ברצועת עזה. הוא אסטרטג, רץ למרחקים ארוכים. את חייו הוא מקדיש לפרויקט הגדול יותר של חמאס – ארוך הטווח: לפורר את מדינת ישראל מבפנים ולפרק את הרשות הפלסטינית.

לא בכדי הוא מופקד על בניית התשתיות של חמאס ביהודה ושומרון. הגדה נחשבת לזרוע האסטרטגית עבור הנהגת חמאס, הרבה יותר מרצועת עזה. עזה בראיית חמאס היא נכס טריטוריאלי שצריך לשמר, אבל הדובדבן האמיתי זו הגדה. היא הבטן הרכה של מדינת ישראל, היא הבטן הרכה של הרשות הפלסטינית. זו וגם זו הן אויב בעיני חמאס.

זה אותו חמאס שראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן כמעט שהחזיר ברשלנות לגדה דרך הקלפי. אותן בחירות שנועדו להיערך בדיוק בעוד שלושה ימים (22 במאי) אך בוטלו ברגע של התפכחות במוקטעה ברמאללה ברגע האחרון. חמאס תכנן בבחירות האלה להשיג דריסת רגל מחודשת בגדה ולצבוע אותה בהדרגה בירוק.

כתוצאה מביטול הבחירות, התסכול אצל חלקים גדולים בציבור הפלסטיני, שממילא יש להם בטן מלאה על הרשות ובכיריה, רק הלך וגבר. חמאס גם התפנה בבת אחת מעיסוק בהכנות לבחירות לטובת תיעול כל האנרגיות שלו חזרה לתוכנית הגדולה: לערער את היציבות בישראל והרשות הפלסטינית.

חמאס ידע לזהות בזמן את הרחשים והתסכול המצטבר ברחוב הפלסטיני, והשכיל לחבר בין שני חומרי הדבק יחד: מצד אחד, הזעם והלהט הדתי שניצת עקב האירועים בירושלים ובהר הבית, ומצד שני, האכזבה של מתוסכלי ביטול הבחירות. על האנרגיות האלה הוא רכב. וזה הצליח לו. בגדול.

היוקרה של סינוואר

יחיא סינוואר מנהיג חמאס בעזה הוא אדריכל תוכנית ההסדרה מצד חמאס. והסדרה, כידוע, היא סוג של הודנה. הודנה באסלאם היא הפסקת אש לטובת התעצמות, עד שאתה מתחזק מספיק ויכול לפתוח שוב במערכה עם האויב (ישראל במקרה הזה).

כשסינוואר החליט ללכת על הסדרה עם ישראל – כלומר, תקופה של שקט יחסי מכיוון עזה תמורת כסף, פרויקטים והקלות לרצועה – הוא לא ויתר בשום שלב על התעצמותו הצבאית של חמאס. זה לא היה חלק מההסדר.

סינוואר גם מעולם לא ויתר על הפעלת כוח בעוצמות משתנות למרות ההסדרה. פעם בלוני נפץ ותבערה, פעם התפרעויות גדר, פעם טפטופי רקטות ופעם סבבי הסלמה בני יום או יומיים. והוא היה מוכן לספוג את המחיר של הסלמה מוגבלת. העיקר שמערך ההתעצמות יעבוד כמו שעון עד למערכה הגדולה הבאה.

בשנים האחרונות נמתחה על סינוואר הרבה מאוד ביקורת כמי שהעדיף שקט וכסף קטרי על פני התנגדות פעילה נגד ישראל ומאבק מזוין. שהוא מכר את ההתנגדות תמורת חופן דולרים. שהוא הפך את הזרוע הצבאית של חמאס לסניף של משמר הגבול של ישראל לאורך גדר המערכת. ביקורת שנשמעה גם מתוך חמאס, אבל לובתה גם על ידי חורשי רעתו של סינוואר מחוץ לחמאס, כמו הרשות הפלסטינית והפת"ח, ובמידה מסוימת גם גורמים שונים בישראל.

השיא הגיע לפני חודשיים, כשבמהלך הפריימריס בתוך חמאס פתאום התברר לסינוואר שלא כל כך פשוט לזכות בקדנציה שנייה בת ארבע שנים. משום מקום הגיח לפתע בכיר אחר בחמאס בעזה ניזאר עוודאלה שאיים לגנוב לו את הכתר וכמעט הומלך במקומו לתפקיד מנהיג חמאס ברצועה.

זה היה מסר מאוד ברור לסינוואר: "גרמת לחמאס להיראות כמו איזה ארגון שהשליך את הרובה לטובת מנעמי השלטון". סינוואר הבין את המסר היטב, וביקש לשקם את יוקרתו ומעמדו הפנים ארגוני.

הוא היה חייב לתת את ליטרת הבשר לכוחות היותר מיליטנטיים ממנו בתוך חמאס – אלה שמעדיפים את הזהות של חמאס ככוח מוקאוומה (התנגדות ומאבק מזוין) על פני הזהות של חמאס כריבון ברצועה (זהות שמחייבת פשרות והקפאה של המאבק המזוין מעת לעת מתוך אחריות כלפי האוכלוסייה בעזה).

לא מן הנמנע שבעקבות הטלטלה הזו והחוויה האישית שעברה על סינוואר לפני חודשיים הוא גמר אומר להשיב לעצמו את היוקרה במערכה חדשה עם ישראל. אירועי ירושלים בחודש האחרון פתחו הזדמנות פז. הכוכבים הסתדרו – גם לעארורי וגם לסינוואר, ומכאן ועד לפתיחה במערכה ביום שני בשבוע שעבר ב-18:00 (יום ירושלים) הדרך הייתה קצרה.

זו הייתה החלטה מודעת של חמאס וכנראה גם הערכת סיכון מחושבת – סביר להניח שידעו כי ירי אל ירושלים לא יעבור בשקט. בעזה עשו בילד-אפ שלם לקראת יום ירושלים. הם כבלו את עצמם למכת פתיחה, ובנו תסריט שלם לקראת הרגע המכונן של ירי.

החל באיום של מוחמד דיף ראש הזרוע הצבאית של חמאס שבוע קודם, עבור באיומים מקטר ששיגר פעמיים מנהיג חמאס איסמעיל הנייה לקראת יום ירושלים ("אתם משחקים באש"), ועד לאולטימטום המופרך, החצוף והבלתי אפשרי שהציב דובר הזרוע הצבאית של חמאס אבו עוביידה לישראל, ביום ירושלים עצמו, יום שני 10 במאי אחר הצהריים: להסיג בתוך פחות משעה את כל כוחותיה של ישראל מהר הבית ומשייח ג'ראח ולשחרר את כל העצורים מאירועי ירושלים.

חמאס צעד אלי האירוע הזה בעיניים פקוחות לרווחה. לעארורי זה הסתדר מצוין עם התוכנית המגלומנית שלו, לסינוואר זה הסתדר עם רצונו לשקם את מעמדו הפנימי בחמאס עזה, שנפגע עד מאוד. סינוואר אולי יצא למערכה הזו עם מטרה צנועה יותר – ולמען עצמו בעיקר – אבל ברמה האסטרטגית הוא הצליח להחזיר לחמאס יוקרה שהארגון – בתודעה הפלסטינית, הערבית והמוסלמית – נעדר ממנה שנים. הוא יצא לחפש אתונות, ומצא מלוכה.