ואם ביום שני 10.5.21, יום ירושלים, השוטרים לא היו עולים להר הבית ולא מפזרים בכוח את המתפרעים שם, והיו נושכים שפתיים וכובשים יצרי אגו וגינוני ריבונות, ומכילים, והיו נחסכות מאיתנו התמונות של "מהומת אלוהים על ההר" ששודרו ב-LIVE באל-ג'זירה ובשאר ערוצים ערביים, האם גם אז היינו בתוך מערכה כבר בערב של אותו היום?
ולמה בעצם לא להכיל? הרי מדינת ישראל מכילה כבר שנים, כשהיא רוצה, גם ירי רקטות ובלוני נפץ ותבערה. אז כמה מתפרעים על ההר עם אבנים לא יכלה מדינת ישראל הגדולה להכיל ביום הרגיש והנפיץ הזה? הלוא ישראל התקפלה רק כמה שעות קודם לכן גם עם שינוי תוואי המסלול של צעדת הדגלים ועם דחיית הדיון המשפטי בפינוי שייח' גראח, ועוד קודם עם הסגירה והפתיחה של מדרגות שער שכם. התקפלות ונשיכת שפתיים לא זרות לה. האם היה זה נבון לפרוץ פנימה אל רחבת ההר דווקא באותו בוקר של יום שני ולשחק לידי חמאס שבנה בילד-אפ שלם לקראת אותו יום ממש, יום ירושלים?
גם אם היה מוטב להתאפק באותו יום, וגם אם הכוחות לא היו נכנסים להר באותו הבוקר, עדיין אין תשובה חד משמעית לשאלה האם חמאס היה פותח בכל מקרה במערכה ביום שני 10.5.21 ב-18:00 בערב. ולו משום שהוא כבר תכנן ובנה תסריט שלם לקראת הקליימקס הזה. לא זאת בלבד, הוא גם שחרר שורה של איומים ורמיזות במשך שבוע שלם: ממנהיג חמאס איסמעיל הנייה ועד ראש הזרוע הצבאית של חמאס מוחמד דיף. והרי המתיחות בבירה הלכה ונבנתה לאורך הימים והשבועות שקדמו ליום ירושלים. האם חמאס סימן את היום הזה בלוח השנה כיום פתיחת המערכה בכל מקרה? אין לדעת בשלב הזה.
חמאס על פי דיווחיו סיים את המערכה ("שומר החומות" בפי ישראל, ו"חרב ירושלים" בפי חמאס) עם כ-60 פעילים צבאיים הרוגים בשורותיו, והג'יהאד האסלאמי עם 19. שני הארגונים פרסמו את השמות של ההרוגים. אם זה נכון, מדובר בפחות משליש מכלל ההרוגים בעזה במהלך מבצע שומר החומות. על פי משרד הבריאות של חמאס נהרגו 253 בני אדם במבצע, מתוכם 122 במובהק לא פעילי טרור – 66 קטינים, 39 נשים ו-17 זקנים. אם מוסיפים למספר הזה את 79 הפעילים שחמאס והג'יהאד הכריזו עליהם בשמותיהם, עדיין נותרים 52 גברים הרוגים במבצע שאינם נמנים עם הקטגוריה נשים/קטינים/זקנים. האם היו בלתי מעורבים, או פעילי טרור שחמאס והג'יהאד מסתירים את זהותם? לא ברור.
חמאס ספג פגיעה במערך הייצור וההתעצמות הצבאית שלו ובפרויקט המנהור בתוך רצועת עזה, אך עדיין לא מספיק כדי להוריד את הארגון על הברכיים. ישראל פגעה במבצע בכמה "סמלי שלטון" תשתיתיים לרבות ביתו ומשרדו של מנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר, עוד בתים של שלושה בכירים מהדרג המדיני של חמאס (חליל אל-חיה, סאמח סראג' ועטאללה אבו סבח) אך רוב הבתים של בכירי הדרג המדיני של הארגון נותרו לעמוד על תילם מבלי שנגעו בהם, כולל הבית של מנהיג חמאס איסמעיל הנייה, ששוהה כבר שנה וחצי בקטר. ישראל תקפה בתי מח"טים ופונקציונרים אחרים בזרוע הצבאית של חמאס, אך המסר שעבר במבצע הזה הוא אותו המסר שעבר בשלושת המבצעים הגדולים הקודמים (צוק איתן, עמוד ענן ועופרת יצוקה): ישראל רוצה את חמאס שולט בעזה גם ביום שאחרי המבצע ולכן לא רצתה לראות אותו בחורבותיו.
שבוע אחרי הפסקת האש, האבק עוד לא שקע לגמרי, גם לא כיווני המחשבה. כמה נקודות ליום שאחרי המבצע:
מנגנון השיקום של עזה – רצועת עזה תשוקם. חלק מתשומות הבנייה שיופנו לשיקום יזלגו למערך ההתעצמות הצבאית של חמאס, לא משנה כמה הדוק יהיה מנגנון הפיקוח ומי יוביל אותו. חומרי בנייה ומלט שייכנסו לעזה יזלגו לחמאס, גם אם שיירה של האו"ם תפקח על המשאיות הנכנסות לרצועה וגם אם ישראל תבחר בעצמה את קבלני הקצה בעזה שיחתמו שקיבלו את החומרים לידיהם במלואם. אם רוצים להבטיח שממבצע השיקום לא תהיה זליגה להתעצמות חמאס – צריך לשקם את עזה בקרטונים. וזה הרי לא יקרה.
הכסף הקטרי – עכשיו זה עוד טרי ויהיה בוטה מדי להריץ לעזה מזוודות עם מיליוני דולרים מקטר. אז מחפשים מנגנון אחר, לא מוותרים כמובן על הספונסר הקטרי, אבל רוצים לשנות מעט את השיטה ובעיקר את הנראות. אולי קופונים ותלושי מזון ל"משפחות הנזקקות" במקום מזומנים, אולי דיוק של מנגנון התשלומים: להפקיד למוטבים דרך חשבונות בנק ולא לחלק שטרות של מאה דולר בסניפי הדואר בעזה, אולי פרויקטים של CASH FOR WORK של האו"ם – פרויקטים שבמסגרתם האו"ם יגייס עובדים בעזה לטובת מלאכת השיקום שלה אחרי המבצע, וישלם להם שכר יומי או חודשי. הכסף הקטרי יכול לממן פרויקטים כאלה, זה כבר קרה בעבר.
"המשפחות הנזקקות" שנהנות מהכסף הקטרי – גם אם תיפתר שאלת אופן התשלום ל"משפחות הנזקקות" תיוותר בעיית יסוד: מי יבחר את אותן משפחות נזקקות? חמאס? האו"ם? ישראל? הרשות הפלסטינית? הלא חמאס מתעקש כל השנים לבחור אותן בעצמו כדי לתגמל כך את אנשי שלומו מקרב "המשפחות הנזקקות" (על כך ראו הרחבה בהמשך).
משכורות פקידי הציבור של חמאס – זו אולי הסוגייה הנפיצה ביותר. מי אם לא הקטרים יסכים לשלם משכורות לעובדי הציבור שחמאס מינה בעזה מאז שהשתלט עליה בכוח ב-2007. אף אחד לא מוכן להתלכלך בזה ולהיות מואשם כמממן טרור. וחמאס לא מוכן לוותר על תשלום המשכורות לפקידיו. בניגוד לאגדות, הרשות הפלסטינית מעולם לא שילמה את משכורות פקידי חמאס. האם תסכים הפעם? זו אולי האלטרנטיבה היחידה. אחרת, מה שהיה הוא שיהיה, והקטרי ימשיך לשלם לפקידי חמאס משכורות (על כך ראו הרחבה בהמשך).
מצרים – מסתובב במחוזותינו רעיון (לא חדש) שמצרים תוביל את מאמץ השיקום של רצועת עזה והיא שתפקח על השיקום ועל כל דולר או שק מלט שנכנס לרצועה. אבל האם המצרים, שבמשך עשרות שנים הקפידו לברוח מכל סממן של אחריות על רצועת עזה, ייפלו למלכודת הזו כעת ויקבלו בזרועות פתוחות את התפקיד שמייעדים להם כאן? לא בטוח.
קטר וירושלים – קטר היא גם הספונסרית העיקרית של חמאס ושל רצועת עזה בעשור האחרון וגם מארחת את הנהגת חמאס בחו"ל בשטחה כבר עשור. יש לה מנופי השפעה על חמאס וגם יש לה לכאורה אינטרס אישי שלא תפרוץ מלחמה בעזה שתאיים על כל ההשקעות שלה ברצועה ועל הפרויקטים שבנתה שם במשך שנים. אז איך זה שבמקום להעניש את חמאס ולגעור בו על שפתח במערכה, הקטרים נתנו למנהיג חמאס הנייה במה כזו תוך כדי לחימה לשלהב את הרוחות מדוחא בירת קטר ולהתגאות משם בכך שהזרוע הצבאית של חמאס כותשת ברקטות את תל-אביב. ההסבר היחיד שאפשר לתת לדברים הוא שירושלים – כלומר ברגע שהדברים מגיעים לירושלים – אין יותר טעם לחפש היגיון מערבי חילוני בדברים. ירושלים טורפת את הקלפים, היא גורמת גם למדינות לפעול בניגוד לאינטרסים שלהן עצמן.
גדה וחוף הים – שר הביטחון בני גנץ מוביל עכשיו תוכנית בשטח לחיזוק הרשות הפלסטינית והכלכלה ביהודה ושומרון. לא בטוח אגב שזה על דעת ראש הממשלה נתניהו, שכבר שנים פועל להחליש את הרשות הפלסטינית. מכל מקום, אם רוצים לחולל שינוי אמיתי בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בגדה, עזבו אתכם מעוד מחסום פה ועוד תחנת משטרה פלסטינית שם: תנו מכסות שבועיות לאוכלוסייה הפלסטינית – 10,000 בשבוע – שיוכלו ללכת לים ולטייל בישראל. רוצים שינוי? זה שינוי. ולא סתם שינוי – זו מהפיכה. אין פלסטיני שאתה מבקש ממנו לזקק את חוויית הכיבוש שלו – שלא יגיד לך בסוף – "אני רוצה ללכת לים מתי שבא לי". תנו לתושבי הגדה ולילדיהם גישה לים. הפירות יהיו מיידיים.
עזה-פועלים – רוצים לחזק את הרשות הפלסטינית בעזה? תנו לה לבחור 50 אלף פועלים מעזה שייצאו לעבוד ביישובי העוטף ובשאר ישראל. תנו לה את הקרדיט על הסוכריות שעזה תקבל מעתה ואילך, תשאירו את חמאס עם החסרונות בלבד.
מיטוט שלטון חמאס ופירוז רצועת עזה – המדיניות הישראלית שלא למוטט את שלטון חמאס עומדת בעינה. המחירים גבוהים מדי מבחינת ישראל, ואלה טענות היסוד של הדוגלים באי הפלת השלטון הזה: עזה תשקע לאנרכיה, תהפוך קן צרעות ומעיין נובע לטרוריסטים, לא תהיה שם כתובת; ישראל תיאלץ להתבוסס בבוץ העזתי, לכבוש את הרצועה ולשהות שם שנים ולטפל באוכלוסייה בת שני מיליון נפש; אלטרנטיבה ריאלית לשלטון חמאס אין – הרשות הפלסטינית לא תוכל לבוא לשם על גבי טנק ישראלי ועל כידוני צה"ל ולא תהיה לה לגיטימציה בטריטוריה שבה יש מאות אלפי תומכים לחמאס בתרחיש האופטימי. הסיבה הלא מוצהרת לאי הפלת שלטון חמאס: כל עוד הוא שם, והרשות הפלסטינית לא, זה משרת את ישראל מול כל לחץ בינלאומי עתידי להקים מדינה פלסטינית, שהרי איך נחתום הסכם על הקמת מדינה עם הרשות הפלסטינית והיא הרי לא שולטת בעזה ולא יכולה להבטיח שלא ישוגרו משם רקטות ביום שאחרי ההסכם?
פירוז רצועת עזה (פירוק חמאס מנשקו ומארסנל הרקטות והאמל"ח שלו) לא יתאפשר אלא בתמרון קרקעי של ישראל בתוך הרצועה. מעין חומת מגן 2, כמו המבצע של ישראל לניקוי תשתיות הטרור בגדה באינתיפאדה ה-2. המחירים של מבצע כזה יהיו גבוהים: חיילים הרוגים רבים ועלויות אספקת הצרכים ההומניטריים של אוכלוסיית עזה בעת המבצע ובחודשים/שנים שיבואו לאחר מכן עד להתבססות שלטון חדש בעזה. פירוז הרצועה יהיה אך ורק תוצר של החלטה ישראלית למוטט את שלטון חמאס. חמאס לא יפרז את עזה בעצמו ואף אחד לא משלה את עצמו שזה יקרה. זה יהיה חייב להיות מבצע כחול לבן.
ברור שיש פה גם שאלה מוסרית פילוסופית: האם על מדינת ישראל לקחת על עצמה את תפקיד "המשחררת של רצועת עזה?" – הניסיון בלבנון לא היה מוצלח במיוחד. אך ישראל, אם תעשה זאת, תעשה זאת קודם כל למען ביטחון אזרחיה, שהרי האלטרנטיבה היא: להשלים עם המציאות שבה החיים מול רצועת עזה בשליטת חמאס הם מסבב לסבב. ואגב, יש רבים בתוך רצועת עזה ובוודאי הרשות הפלסטינית ברמאללה שמשתוקקים לרגע הזה ששלטון חמאס יתמוטט ויפורז בידיים אחרות, כדי לבוא ולתפוס את מקומו. לא נראה לי שיפריע להם להיות מואשמים כמי שבאו לשם על גבי טנק ישראלי.
כשתיפול החלטה להפיל את שלטון חמאס בעזה ולהחזיר לשם את הרשות, זה יהיה חייב להיות עטוף בגיבוי של קואליציה בין ערבית (מצרים, ירדן, סעודיה, אמירויות, מפרץ) ובתמיכת ארה"ב. בדיוק כמו הקואליציות הבין ערביות שקמו כדי להילחם ולסלק גורמים עוינים שאיימו על המחנה המתון בעולם הערבי.
================================
הרחבה על משכורות פקידי חמאס והכסף הקטרי
מבצע צוק איתן (2014) כונה בפי חלק מהפרשנים בישראל "מלחמת המשכורות" של חמאס. הכוונה לקושי שחמאס נתקל בו אז לשלם משכורות לעשרות אלפי הפקידים שמינה בממשל שהקים ברצועה לאחר השתלטותו בכוח עליה ב-2007 – קושי תזרימי שדחף אותו בסערה למלחמה. הסיבה להחרפת הקושי הזה לא הייתה קשורה במישרין לרשות הפלסטינית. היא מעולם לא שילמה משכורות לפקידים שמינה חמאס, מקיץ 2007 ועד היום.
נזכיר: עד קיץ 2007 הרשות הפלסטינית עוד שלטה בעזה. כל מוסדות הממשל ברצועה אוישו בידי פקידים שמינתה הרשות. לאחר השתלטות חמאס על הרצועה בכוח בקיץ 2007, הורתה הרשות לפקידיה לשבת בבית כדי לשתק את היכולת של חמאס להפעיל את מוסדות הממשל בעזה בלעדיה. לאותם פקידי רשות בעזה – עשרות אלפים – הובטח כי אם יישבו בבית ולא יילכו לעבודה תחת שלטון חמאס, תשולם להם המשכורת כרגיל מהרשות ברמאללה. סוג של מרי אזרחי מאורגן. חמאס עמד בפני שוקת שבורה ובפני מוסדות ממשל מרוקנים מתוכן אנושי, בשעה שהוא צריך לנהל חיי אוכלוסייה בת שני מיליון נפש, ולא הייתה לו ברירה אלא לאייש את אותם משרדים ומוסדות ריקים בפקידים מטעמו. הוא מינה עשרות אלפי פקידים שהחליפו את פקידי הרשות במשרדי הממשלה השונים, והיה צריך לשלם להם משכורת.
כאמור הרשות לא שילמה את משכורותיהם של פקידי חמאס מאז ועד היום. חמאס הסתדר בהתחלה והצליח לשלם משכורות לפקידיו באופן חלקי בדרך כלל ולא סדיר, תוך הישענות על כמה מקורות מימון: גביית כספי מיסים מאוכלוסיית עזה (חשמל, מים, אגרות וכו'), מיסים שגזר מסחורות שהוכנסו לעזה דרך המנהרות ממצרים ("כלכלת המנהרות" של חמאס), האיראנים שהעבירו לו תקציב שנתי מכובד (גם לטובת ניהול השלטון בעזה וגם לזרוע הצבאית) ומקורות המימון הקלאסיים של חמאס: תרומות מחוץ לארץ והלבנת הון דרך נכסים שהוא מחזיק בחו"ל.
בראשית העשור הקודם מקורות המימון החיצוניים של חמאס החלו להצטמצם:
ראשית, הסיוע האיראני קוצץ משמעותית כסנקציה של טהראן על חמאס, לאחר שהארגון בגד בבן הברית של האיראנים – משטר אסד בסוריה – כשסירב להתייצב לצד אסד במלחמת האזרחים שפרצה במדינה. עד אז הנהגת חמאס ישבה בדמשק ובשל המשבר דילגה לדוחא, בירת קטר. האיראנים המשיכו לשלם לזרוע הצבאית של חמאס, אך ייבשו את הסיוע לכל שאר הדרגים בחמאס ובהם השלטון האזרחי שלו ברצועת עזה.
שנית, סיסי עלה לשלטון במצרים וראה בחמאס אויב מושבע בהיותו שלוחה של האחים המוסלמים שהוצאו אל מחוץ לחוק במצרים, ומשטרו של סיסי חיסל את רוב המנהרות בגבול בין עזה לסיני. כלכלת המנהרות של חמאס הלכה קאפוט. נתח משמעותי שחמאס היה מזרים מהמנהרות ברפיח לטובת התקציב לניהול רצועת עזה פשוט ירד לטמיון.
שלישית, מלחמות האזרחים שפרצו באזור בצל "האביב הערבי" הורידו את הקשב האזורי מרצועת עזה וייתכן שגם חלק מהתורמים, בעיקר אלה מהמפרץ, הקבועים ניתבו את כספיהם למטרות ואזורים אחרים.
חמאס חווה משבר כספי עמוק והתקשה מאוד לשלם את המשכורות לפקידיו ולאנשי שלומו מקרב האוכלוסייה. וזה אחד הדברים שדחף אותו כאמור למלחמת צוק איתן (2014) שנמשכה חמישים יום. באמצעות המלחמה ההיא, הוא רצה לחולל טלטלה ושינוי שיביאו גורמים שונים לשפוך כסף על עזה וכך יתאפשר לו להחזיק את שלטונו ברצועה בחיים. ואכן, אחרי צוק איתן, גברה המעורבות הקטרית ברצועה בימיו של מתאם פעולות הממשלה בשטחים אז, האלוף (במיל') יואב פולי מרדכי, והקטרים החלו לשפוך מיליונים על פרויקטים תשתיתיים ברצועה. ברשות הפלסטינית ברמאללה מאוד לא אהבו את גלגל ההצלה הזה שנזרק לחמאס.
שנים לאחר מכן, כשהרשות הפלסטינית הבינה שחמאס נמצא בעזה כדי להישאר והוא לא באמת מתכוון לתת לה את עזה על מגש של כסף, היא התחילה לקצץ בהדרגה בתקציבים שהפנתה לרצועת עזה עד אז. זה החל לאחר שנבחרה הנהגה חדשה לחמאס, ולתפקיד ראש הארגון בעזה נבחר ב-2017 יחיא סינוואר. סינוואר פעל לבסס עוד יותר את שלטון חמאס ברצועה – הנכס הטריטוריאלי הכי חשוב שהשיג חמאס אי פעם.
כבר ב-2017 החלה הרשות הפלסטינית לקצץ במשכורות פקידי הרשות הפלסטינית ברצועה. לא במשכורות פקידי חמאס (שאותן מעולם ממילא לא שילמה), אלא במשכורות של אותם פקידים מקרב אנשיה שנדרשו כאמור ב-2007 לשבת בבית כדי למרוד בשלטון חמאס והיו נאמנים לה. הם שספגו קיצוצים במשכורת. ולמה? איך זה הגיוני? למה שהרשות תקצץ משכורות לאנשיה הנאמנים בעזה? ובכן, התשובה היא: כדי לייצר לחמאס תסיסה של קבוצות לחץ בתוך הרצועה ולהכביד עליו את העול הכרוך בטיפול באוכלוסיית עזה מתוך תקווה שכך יתערער שלטונו. רשמית, הרשות נימקה את החלטתה לקצץ במשכורות אנשיה בעזה (שישבו גם ככה בבית ועל זה קיבלו משכורת) בקשיים כספיים שנבעו מצמצום סיוע החוץ של המדינות התורמות לתקציב הרשות. הרשות גם החליטה ב-2017 לקצץ בסכום שהיא משלמת עבור החשמל שמוזרם מישראל בקווי מתח לרצועת עזה כחלק מהניסיון להכביד את העול על חמאס.
בישראל הבינו את הנפיצות של האירוע הזה. הם זכרו את "מלחמת המשכורות" מ-2014 – הקושי של חמאס לשלם משכורות לפקידיו ולאנשי שלומו שדחף את חמאס לצוק איתן. תחת מתאם פעולות הממשלה בשטחים אז, האלוף (במיל') כמיל אבו רוקון, ובהובלת ראש המועצה לביטחון לאומי, מאיר בן שבת, הוחלט לקחת את המעורבות הקטרית בעזה צעד אחד קדימה. להשתמש בקטר כדי להוציא את הנפץ שאבו מאזן מנסה לפוצץ באמצעותו את עזה על ישראל: הוחלט שהקטרים ישלמו משכורות לפקידי חמאס. לא להפקיר את ביטחונם של תושבי ישראל לגחמות של אבו מאזן שבגלל הלחצים שהוא רוצה להפעיל את חמאס, דוחק אותם לקרב.
ושוב- זה לא שאבו מאזן שילם אי פעם משכורות לפקידי חמאס בעזה, זה לא הסיפור, הרבה מתבלבלים. אבל כן, אבו מאזן נקט צעדים אחרים שהגבירו את הלחץ הכלכלי על חמאס ובעקיפין גרמו לכך שחמאס יתקשה לשלם משכורות לפקידיו ולאנשי שלומו (או יותר נכון לומר: גרמו לכך שחמאס ייאלץ לשלם להם במקום להשקיע כספים בפיתוח צבאי). בהסתכלות ישראלית אז (ואולי גם היום), חמאס לחוץ כלכלית הוא חמאס שנדחק אלי סבב או מלחמה. והמפתח לפתרון נמצא אז אצל הקטרים.
ישראל עצמה הרי לא יכולה לשלם משכורות לפקידי חמאס בעזה וגם לא לאנשי שלומו, הלא מדובר במימון טרור. הרשות הפלסטינית יכולה אבל לא רוצה מטעמיה שלה. האו"ם לא היה מוכן לשמוע על זה אפילו. ולמעשה אף בר דעת בקרב הקהילה הבינלאומית במערב לא היה מוכן ללכלך את ידיו בשיגור מזוודות כסף ישירות לארגון טרור. מקטר באה הישועה. הם גם פטרוני האחים המוסלמים עלי אדמות, וחמאס הוא הרי שלוחה של האחים המוסלמים, כסף לא חסר באמירות העשירה כקורח הזו וגם לקטר זה הסתדר מצוין: היא זיהתה הזדמנות להיהפך למנוף השפעה רב עוצמה ברגע שתהפוך להיות הפתרון להרגעת חמאס בעזה – היא תהיה השושבינה של הפסקות האש ומעמדה ויוקרתה בעיני ישראל וארה"ב רק יילכו ויגדלו.
בנובמבר 2018 יצא משלוח הכסף הראשון מקטר לעזה. מהשגרירות הקטרית בירדן הועבר הכסף במזוודות בכלי רכב דרך גשר אלנבי לישראל ומשם המשיך היישר לרצועת עזה בלי לעבור בבנקים הכפופים לחוקי הלבנת הון. הכסף הופקד בסניפי הדואר בעזה, לשם נדרשו פקידי חמאס להגיע, להזדהות ולקחת את הכסף. חמאס היה מרוצה עד השמיים, הקטרים התנדבו להכשיר את השרץ, ובישראל השתררה אנחת רווחה גדולה – כשהצליחו להוציא את הנפץ שיכול להשפיע על המצב הביטחוני מול עזה: הלוא הוא אבו מאזן.
עם חשיפת תמונת מזוודות המיליונים מקטר במושב האחורי של מכוניתו של השליח הקטרי (תמונה שהתפרסמה בלעדית בכאן חדשות) החלה סערה וביקורת בתוך ישראל, מה שאילץ אותה לשנות קלות את המנגנון, ומהר מאוד נמסר לכל דורש, כי הכסף לא הולך יותר לפקידי חמאס, לא לא, אלא למשפחות נזקקות בעזה. זה חצי נכון. קודם כל אחרי תקופת מה שבה לא ניתבו את המענק הקטרי לתשלום משכורות לפקידי חמאס, מהר מאוד המענק הקטרי מימן שוב את משכורות הפקידים האלה, בידיעת ישראל. ובלי קשר לפקידים, גם המשפחות הנזקקות שנהנו ונהנות מהמענק הקטרי הן רובן ככולן משפחות שחמאס חפץ ביקרן. איזו משפחה לא נזקקת בעזה? כמעט כולן נזקקות שם. אבל הכסף הקטרי מעולם לא הלך לכולן, אלא למשפחות נבחרות, שחמאס בחר אותן, כדי שייהנו מהמענק הזה. המשפחות שהן הבייס שלו, הן הזוכות המאושרות במענק.
עד "שומר החומות" הכסף מקטר לחמאס הגיע כמעט מדי חודש בחודשו, דופק כמו שעון. פרוטקשן לחמאס כדי לשמור על השקט, והכול באישור כחול לבן. הכסף נוחת בבן גוריון וממשיך לעזה. פקידי חמאס נהנים, אנשי שלומו מרוצים, והתיאבון רק הולך וגדל. לאחרונה התייצב הסכום על שלושים מיליון דולר בחודש מקטר לחמאס דרך ישראל: כשליש הולך לדלקים שנקנים מישראל ועוברים לעזה לטובת הפעלת תחנת הכוח, כשליש למשפחות נזקקות (הנאמנות לחמאס) ועוד כמה מיליונים למשכורות לפקידי חמאס ברצועה.
נקודה שכדאי לציין כאן היא שאת המשכורות לעשרות אלפי פקידיו ברצועה – מהדרג האזרחי והביטחוני – חמאס משלם לא רק מהמענק הקטרי, אלא גם מכספי מיסים שהוא גובה מאוכלוסיית עזה. המשמעות של הכסף הקטרי היא שכל עוד הכסף הזה ממשיך לזרום, זה חוסך לחמאס את הצורך לשלוח את היד לכיסו שלו כדי לשלם בעצמו לפקידים. זה סוגר לו פינה. ואת הכספים שהוא חוסך כך – הוא מפנה למטרות אחרות, למשל, לזרוע הצבאית של חמאס ולהתעצמות.
זה המעגל שבו קלענו את עצמנו: ישראל מכירה במציאות שחמאס שולט בעזה והחליטה שלא לעקור את שלטונו, אבל היא רוצה שקט מעזה. השקט מעזה נקנה בכסף. הקטרים היו היחידים שהיו מוכנים להתנדב ולשלם את הכסף הזה, ולא חששו שהדבר יסבך אותם בעולם כמממני טרור. היכולת של אבו מאזן והרשות הפלסטינית ללחוץ את חמאס כספית בעזה – הצטמצמה, וכך נוטרל לכאורה האיום שחמאס יערער את ביטחון ישראל. במקביל, מקדמים "הסדרה" מול חמאס, קרי, מקדמים פרויקטים בעזה עד גובה מסוים שממנו ואילך – אם חמאס רוצה להתקדם הלאה – יהיה עליו להשיב את הנעדרים וגופות החיילים. חלום מתוק.
במשך שלוש השנים האחרונות ישראל לא נתנה לשום התפתחות במציאות לבלבל את הקונספציה. הסחיטה של חמאס שלא ידעה שובע, הבערת שדות הדרום והפגנות הגדר, ההתגלגלות מסבב לסבב למרות הכסף הקטרי, הסירוב של חמאס להתפשר בסוגיית הנעדרים והגופות והמאמצים הבלתי נלאים שלו להבעיר את יהודה ושומרון ולהוציא משם פיגועים – לא היה בהם די כדי לעצור לרגע ולחשוב אם לתיאוריה שפיתחו כאן (כסף תמורת שקט) יש אחיזה במציאות.. עד שבא מבצע "שומר החומות" שזעזע לפתע את כולם. פתאום התברר שזה לא באמת עובד מול עזה, ושמי שהולך לישון עם חמאס בעזה מתעורר איתו בירושלים וביהודה ושומרון. איך יכול להיות שחמאס עושה לנו דבר כזה? אחרי שפינקנו אותו וריפדנו אותו כל השנים? אלה קוראים לעצמם חברים שלנו? חוצפה כזו של ארגון טרור לא ראינו מזמן. זו ממש יריקה בפרצוף…
עכשיו מדברים בישראל על שינוי מנגנון הכסף הקטרי, שלא יילך ישירות לחמאס אלא יעבור דרך הרשות הפלסטינית או האו"ם. אבל האו"ם לא ייתן יד לתשלום משכורות לפקידים שמינה ארגון טרור, הוא לא יכול להרשות לעצמו טירוף מערכות שכזה, הוא לא ישראל. גם הרשות הפלסטינית הרי לא תיתן לזה יד כי היא רוצה את חמאס שכוב על הרצפה, גוסס ומדמם למוות – בטח לא לחזק אותו ולתת לו לשגשג ולפרוח. אז איך בדיוק ישנו את מנגנון הכסף הקטרי?
יתנו לרשות הפלסטינית לבחור בעצמה אלו משפחות נזקקות בעזה ייהנו מהמענק הקטרי? "ידייקו" את התשלום על ידי הפקדת הכסף בחשבונות בנק ספציפיים במקום למסור אותו במזומן ללקוח? הלוא כל העניין הוא שחמאס דורש לבחור את המשפחות בעצמו, והוא בוחר אותן בקפידה מתוך אנשי שלומו. אלה לא משפחות נזקקות שעולות בגורל בהגרלה אקראית. אם זכות הבחירה תינתן בידי הרשות, היא הרי לא תבחר את המשפחות שחמאס חפץ ביקרן בעזה, אלא את אלה שהיא – הרשות – חפצה ביקרן. אז האו"ם יבחר את המשפחות הנזקקות? במקרה כזה, הכסף יילך למשפחות שבאמת נזקקות – וזה לאו דווקא יחפוף את המשפחות שחמאס רוצה לתגמל. חמאס יסכים לזה?
וגם אם יצליחו "לדייק" את התשלום למשפחות הנזקקות, עדיין נותרה הסוגייה הכי בעייתית פתוחה: מי ישלם את המשכורות לפקידי ממשל חמאס ברצועה?
כאן צריך להבין שבמציאות הנוכחית – שבה ישראל החליטה לא לעקור את שלטון חמאס בעזה – אם רוצים שחמאס יישב בשקט לאורך זמן צריך קודם כל לשלם משכורות לפקידיו ולאנשי שלומו, כך לפחות על פי ההבנה והתכתיבים של חמאס. והאמת היא שאני מתקשה לראות מי יעשה את זה אם לא קטר, ולא ברור אם יש דרך לעשות זאת מחוץ למנגנון הקיים. כמובן שמוטב היה לסלק את שלטון חמאס מן העולם וגם להרחיק את הקטרים מכל השפעה בעזה, אבל לא לשם חותרת מדינת ישראל כיום. לכן, סביר להניח שמה שהיה הוא בדיוק מה שיהיה, והכסף הקטרי במוקדם או במאוחר ימשיך לזרום לעזה – היישר לחמאס.
האופציה השנייה לבניית מנגנון חדש היא שחמאס יסכים לתת לממשלת הרשות הפלסטינית לפעול בעזה, לקחת על עצמה את הטיפול באוכלוסיית הרצועה ובכלל זה את התשלום לפקידי הרצועה, מבלי לאפשר לרשות לשלוט בעזה בפועל – כי חמאס הרי לא מתכוון לפרק את הזרוע הצבאית שלו בעזה וכל עוד היא שם, השליטה בפועל בעזה נותרת בידיו. האמת היא שחמאס כבר הסכים בעבר למתווה הזה לפני כמה שנים, אפילו רצה בו מאוד, אבל הרשות הפלסטינית סירבה. אם היא תבלע הצפרדע הזו הפעם, צפרדע רעילה במיוחד, ותסכים לפעול בעזה מבלי לשלוט בה, ותוך כדי גם להכיר בפקידי חמאס, למזג אותם בשורותיה ולהכניס אותם לפיירול של הרשות – יימצא הפתרון לסוגיית תשלום המשכורות. הסיכוי שזה יקרה קלוש. בפעם האחרונה ששני הצדדים פסעו לכאורה בכיוון הזה, זה הסתיים בפיצוץ שיירת ראש הממשלה של הרשות הפלסטינית שנכנסה לעזה.
בקיצור, מהפלונטר הזה של "תשלום המשכורות לפקידי חמאס ולאנשי שלומו של חמאס ברצועה" קשה מאוד להיחלץ כל עוד תנאי היסוד נותרים על כנם: שלטון חמאס נותר לשלוט בעזה, ישראל מאפשרת זאת ולא מסלקת אותו מן העולם, ואבו מאזן ממשיך לתעב את חמאס ולחתור לחיסול שלטונו ברצועה. האמת היא שכאשר אלה הם התנאים, בטווח הקצר והבינוני – קטר עשתה פה טובה ללא מעט אנשים כשנכנסה בתווך. אבל בראייה אסטרטגית ארוכת טווח כל הפלונטר והחיבוק הזה עם חמאס וקטר הם פשוט אסון ובכייה לדורות.
קסבה 67 - גל ברגר 
0 comments on “בין ירושלים, קטר ועזה | גל ברגר”